על מוגבלות ועל כסף

למה כשמדברים על שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה, מזכירים עלות תקציבית, בזמן שהדבר יביא לצמיחה, כי המשק ירוויח כל שנה 5 מיליארד שקלים? בואו נדבר על אנשים עם מוגבלות ועל כסף. בחודשים האחרונים הוקמו שתי ועדות שבוחנות את המדיניות של המדינה כלפי אנשים עם מוגבלות. שתי הוועדות עוסקות בגובה קיצבאות הנכות, ואיפה-שהוא, בשוליים של השיח הציבורי מדברים גם על השילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה.

לדף הפייסבוק - סיכוי שווה - שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה

מדברים על הגדלת ה"דיסריגארד", אותו רף בחוק לרון, שממנו מתחילה המדינה לקזז את קיצבאות הנכות כשאנשים עם מוגבלות עובדים ומרוויחים כסף. לפי מחקר שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדצמבר 2016, ל-15% מבני 20 ומעלה (כ-791 אלף איש) יש מוגבלות תפקודית חמורה. כלומר, מדובר בכוח משמעותי ובהרבה מאוד אנשים, ולהערכתנו 60% מהם מובטלים.

"חוק לרון" קובע, שאנשים עם מוגבלות שמתחילים לעבוד מפסידים כסף כשהם מתחילים לעבוד, בהתאם לאחוזי הנכות שלהם ולשכר שיקבלו. כשאנחנו מתחילים לעבוד, אנחנו שואלים את המעסיק: "כמה נרוויח?". אדם עם מוגבלות שואל: "כמה אני מפסיד כשאני מתחיל לעבוד?" - אבסורד. חלם.

אורן הלמן(צילום: אילן ספירא)

החוק הזה פוגע קשות במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד. משכר נמוך מאוד, של אלפים בודדים של שקלים, קיצבת הנכות של אנשים עם מוגבלות יורדת וככל שהשכר עולה - הקיצבה מופחתת עד שהיא נעלמת.

ועכשיו על הנזקים שחוק לרון ואי-שילוב של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה גורמים: מבקר המדינה קבע, בדוח שפרסם לפני כשלוש שנים, שהכלכלה הישראלית מפסידה כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות 5 מיליארד שקלים כל שנה. הקביעה הזו מתבססת על מחקר של משרד הכלכלה, שבדק את הנזקים כתוצאה מחוסר השילוב בעבודה.

לדעתנו, מדובר בהערכת חסר, כי המחקר לא לקח בחשבון השתלבות של אנשים עם מוגבלות בתפקידים בכירים בארגון ובשכר גבוה ולכן ההפסד האמיתי הוא סביב 7 מיליארד שקלים.

למרות הרווח העצום שיכול להיות לכלכלה הישראלית, וצמיחה משמעותית - לפי נתונים של גופים ממשלתיים, עדיין השיח סביב הביטול של חוק לרון הוא על "עלות תקציבית", כלומר - על כמה יעלה למדינה הביטול של חוק לרון.

המשוואה השגויה של שילוב והוצאה

מתעלמים לחלוטין מהרווח העצום - ומדברים על עלויות ועל הוצאה. השאלה שחייבת להישאל היא למה? למה מסתכלים על שילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה בהיבט של הוצאת כספים.

התשובה היא, כנראה הנתונים הנמוכים של אנשים עם מוגבלות בגופים ממשלתיים: 2.2% מעובדי השירות הציבורי הם עם מוגבלות, כלומר: לא באמת מנסים לשלב אותם.

בנוסף, מעולם לא נעשתה על-ידי המדינה עבודת מחקר כלכלית משמעותית על הצמיחה שתתחולל פה אם ישלבו את הכמויות העצומות של האנשים האלה בשוק העבודה. מוזר, זה הרי אינטרס אמור להיות של המדינה!

יכול להיות שפשוט לא כל כך רוצים אותם שם?!

המסקנה היא, שמאוד הגיוני לפעול לשילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה ולבטל את חוק לרון. נעשים צעדים חיוביים בכיוון הזה, כמו החוק ההיסטורי, שנכנס לתוקף ב-1 בינואר, שמחייב סיכוי שווה לשילוב של לפחות 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ממשלתי שיש בו יותר מ- 100 עובדים, ובהחלט מדובר על עשרות אלפי משרות שייפתחו (תוך חמש שנים) לאנשים עם מוגבלות.

אבל בעיקר נדרש מהגורמים הכלכליים השונים ומהוועדות שדנות במצב הנכים בישראל להחליף דיסקט, ולהתמקד בשילוב מלא של אנשים עם מוגבלות בעבודה, וכך תבוא צמיחה. זה לא יעלה כסף. זה יכניס כסף!

הכותב הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.