"פשוט לאהוב": קלישאה על מגש של כסף - שתכניס הרבה כסף
"אינך יכולה", "אצלי הכל בסדר", "אל אל יחזקאל" ו"אחכה לך" הם רק חלק מהשירים מתוך הפסקול הישראלי, השזורים במחזמר של תיאטרון הקאמרי, בכיכובם של עוז זהבי ואליאנה תדהר. ויש בו רגעים יפים. אך גם השירים, בשילוב עם הווידאו ארט המרהיב, השחקנים המוכשרים, ואפילו אריק איינשטיין - לא יצילו את ההצגה מהבעיה המרכזית שלה
תל אביב של שנת 67' - עקיבא, צעיר ישראלי, רומנטיקן ופוחז, משוטט ברחובות עם חבריו האמנים הפציפיסטים. יחד הם מעשנים סמים, שרים ומנגנים על גגות בלילה, מנצחים ומפסידים בהתערבויות. סביון של שנת 67' - רחל, בחורה טובה מבית מהוגן, סטודנטית למשפטים, כלואה בתוך חייה המשמימים ואפילו לא יודעת שהם כאלה, עד שיפה הבלורית מפציר בה כי אינה יכולה ככה סתם ללכת, ולבסוף ממוטט את חומות לבה הנצור וגורם לה להתאהב בו עד כלות. יחד הם פוסעים כל הדרך אל השקיעה, החופה, הילדים והבורגנות, כשברקע רועמים קולות התותחים – ממלחמת ששת הימים ועד יום הכיפורים. והיא תמיד תחכה לו בקצה הערב.
זה תקציר עלילת המחזמר "פשוט לאהוב" של תיאטרון הקאמרי, שמוגשת לקהל על מגש של כסף, ארוזה בדיוק במה שצריך. כי איך אפשר לומר מילה רעה כשמיטב השירים מפסקול הזמר העברי - עזבו מיטב - כששיריו של אריק איינשטיין מקבלים ככה כבוד על הבמה – שזורים בפיהם של עוז זהבי, אליאנה תדהר וטובים אחרים. אח, איזו נוסטלגיה, יאנח הקהל בצאתו מהאולם, אלו שירים יש לנו פה, איזו מדינה. וכדי לוודא שלא יהיה אחד שיפקפק בשורשיות של המחזמר הזה, קטעי ארכיון מישראל הטובה והישנה יוקרנו ברקע לאורך ההצגה – זה יבטיח את האותנטיות, או לפחות יוציא עוד כמה חיוכים מרוצים.
אך יש צורך להפריד את המכלול הקלישאתי מסך רכיביו. כך למשל, הווידאו ארט, לו אחראי יואב כהן, הוא נקודת החוזק של ההצגה. האינטליגנציה הרגשית, הטעם הטוב והאסתטיקה ניכרים בכל בחירה בגזרה הזו, כמו גם בגזרת התפאורה של דנה צרפתי. יתרה מכך, ההתכתבות של הווידאו עם הבימוי ועם השחקנים נוגעת ללב ומשובחת, וללא ספק, תודות לפן הזה, המחזה מוגן מטענת הארכאיות.
עוז זהבי אוכל את הדמות בלי מלח וגם מפגין יכולות קוליות טובות. ניכר שהתפקיד קטן עליו בכמה מידות, ומזמן ניתן לומר שזהבי יצא ממשבצת החתיך-שגם-משחק-בדבר-ההוא, והוא כעת שחקן דרמטי שהוכיח עצמו לא פעם. לכן יש לקוות שייצא יותר מאזור הנוחות שבעקיבא הפציפיסט הלוחם פינת ברגר מ"שיער". אליאנה תדהר היא זמרת נהדרת ומקרינה נוכחות שלווה על הבמה, אך נגזרה עליה דמות צנוניתית שלא מאפשרת יותר מדי מרחב תמרון. אבי טרמין ועידית טפרסון היו משכנעים כהוריה של רחל. דוד שאול הביא לבמה דמות קומית מלאת חן, ואיתמר זהר יצק תוכן איכותי ואמיתי לתפקיד החבר הביקורתי. מי שבלטה במיוחד בתפקידה היא דר רוזנבאום, שהפגינה נוכחות בימתית מרשימה וקול עוצמתי, בדמות שגם הייתה הצבעונית מכולן.
ראויה לציון גם הכוריאוגרפיה של עוז מורג, שלא נפלה לבור "הצגת סיום י"ב" שאליו העלילה הייתה עלולה להוביל בקלות. כמו גם עיבודי השירים של טל בלחרוביץ', שברובם סיפקו רענון נכון למקור, אך לא פגעו בכבודו.
בצער רב, לא נכון לשפוט את "פשוט לאהוב" בפרמטרים של "איכות". מהסיבה הפשוטה - ולפעמים צריך להצהיר את המובן מאליו - שזה לא מה שעומד לנגד עיני מקבלי ההחלטות כשבוחרים להעלות הפקה כזו. לא יהיה נכון להשוות אותה להפקות מקומיות של מחזות זמר וירטואוזיים כמו "עלובי החיים" או "גברתי הנאווה". זה לא אותו שיח. כן אפשר להשוות אותה למחזות זמר אחרים תוצרת כחול-לבן כמו "לילה לא שקט" שבו שזורים שיריו של שלמה ארצי, או "זוהר", על חייו של זוהר ארגוב, שעלו שניהם בקאמרי בשנים האחרונות. כן אפשר לשער שהצגה כזו תהנה מפופולריות. כי מי יסרב ל"אל אל יחזקאל", "אצלי הכל בסדר" ו"קו קו קו היא תבוא" - על רקע צילומי תל אביב הישנה, לצד סיפור אהבה מתקתק עם קורטוב של הירואיות. זה מתכון מנצח. בבינוניותו. ובעיקר מתכון רווחי. אבל אם כל הצדדים יוצאים מרוצים - אז בעצם למה לא.
