לתפוס כרישים ברשת
חוקרת ישראלית מחפשת כרישים ודגי סחוס אחרים בפרופילים של דייגים וצוללים בפייסבוק. המחקר שלה מסייע לתעד את הגודל ואת המיקום של דגים אלו בים התיכון, אבל גם מספק מידע חשוב על המצב הבריאותי והרגלי הרבייה שלהם, שיעזור לנו לשמור עליהם בעתיד
למעשה, מתוך 80 מינים של דגי סחוס שחיים בים התיכון, מחצית מוגדרים בסכנת הכחדה. כדי לשפר את המצב הזה יש צורך במידע על אוכלוסיית הדגים, וישראלית אחת הרימה את הכפפה בכל הנוגע למצב בחלק שלנו של הים. שמה עדי ברש, והיא דוקטורנטית מהחוג לביולוגיה ימית בבית הספר למדעי הים באוניברסיטת חיפה.
"אני מנסה לעשות סדר בדגי הסחוס באזור שלנו", מסבירה ברש. "יש הבדל שברור לעין אך לא נחקר לעומק בין המצב במערב הים התיכון לבין מה שקיים פה. באזור שלנו אנחנו מוצאים כמות גדולה יחסית של כרישים ובטאים, ודאי ביחס לירידות המשמעותיות באוכלוסיות האלה בשאר אזורי הים. הים שלנו עני ודל יחסית, ולכן מעניין מאוד לראות שדווקא החיות הגדולות יותר נוכחות בו".
צוללים חברתיים
כרישים ובטאים הוכרזו על ידי רשות הטבע והגנים כערכי טבע מוגנים ואסור לדוג אותם. בטאים נתפשים לעיתים כשלל לוואי ברשת המכמורת, אך על פי החוק אסור למכור אותם ויש להשליכם חזרה לים.
"כדי לתעד את הכרישים והבטאים באזור אנחנו משתמשים בשני כלים", אומרת ברש. "הראשון הוא סקרי דיג שמבצעים חוקרים. הם יוצאים לים עם מכמורת ומתעדים מה עולה בה, ואני משתמשת בנתונים שלהם ומנפה מתוכם את הנתונים על דגי הסחוס. הכלי השני הוא תצפיות מצולמות שאני אוספת מפייסבוק יחד עם עוזרת המחקר שלי, שירה סלינגרה".
המחקר של ברש יוצג בחודש יולי, במסגרת הוועידה השנתית למדע ולסביבה 2017. "אנחנו נכנסות לתמונות שמעלים לרשת צוללים או דייגים בפייסבוק ומחפשות דגים שרלוונטיים למחקר שלנו. היתרונות של פייסבוק הם כמות הנתונים שמגיעים לשם וגם האופי החברתי של הרשת: כשאת מוצאת צולל אחד, פעמים רבות רבים מהחברים שלו יהיו גם הם צוללים, וככה אנחנו מגיעות לתצפיות נוספות", היא מסבירה.
"אחרי שאנחנו מוצאות תמונה שמצולם בה כריש, או דג סחוס אחר, אנחנו מאמתות אותה: פונות למי שצילם ומבררות אתו את התאריך והשעה של הצילום, איפה הוא היה בארץ, המרחק מהחוף והעומק כשמדובר בצוללנים. אם אין לנו וידוא מלא של כל הפרטים - התצפית לא תכנס למחקר".
"לרוב, אנשים שמחים לשתף אתנו פעולה", אומרת ברש. "בפרט הצוללים שהם המקור הגדול ביותר שלנו לנתונים. יש כאלה ביניהם שכבר הבינו מה אנחנו מחפשות והתחילו לעשות סדר בתמונות שלהם, לרשום טמפרטורה ועומק ושאר נתונים רלוונטיים, לשלוח לנו תמונות מתאימות או לתייג אותנו".
"המקור השני בחשיבותו הוא דייגים. יש בארץ רק כ-400 דייגים מסחריים, אבל כמות גדולה מאוד של דייגים ספורטיביים. מתוכם יש כאלה ששמחים לשתף פעולה ולסייע ואחרים שפשוט לא עונים לנו. רק פעם אחת מישהו השיב לי ממש בגסות, אבל כשהמשכתי לפנות אליו בנימוס בסוף גם הוא נשבר וענה לעניין".
למרות שמדובר בפעולה בלתי חוקית, דיג מכוון ולא מכוון (דיג במכמורת ודיג עם חכה מהחוף) של כרישים ובטאים בכל זאת מתבצע על ידי דייגים.
ברש מסבירה ששיתוף הפעולה עם הדייגים הוא עניין מורכב, כי "צריך לקחת בחשבון שהם לא תמיד אומרים אמת. לפעמים זה משום שהם לא רוצים לגלות איפה הם הולכים לדוג ולפעמים משום שאסור על פי החוק לתפוס דגי סחוס. לכן, אנחנו מקפידות במיוחד לבדוק בקפידה את התצפיות שלהם, ואם משהו חשוד, הוא פשוט לא נכנס למאגר".
בטאים בלי זנב
"עד עכשיו אספנו למעלה מ-1,000 רשומות, הכוללות תצפיות של 15 מינים שונים במשך 12 שנים, 2017-2005", אומרת ברש. "בהן גם תצפיות על מינים נדירים או כאלה שנמצאים בהכחדה חמורה בים התיכון, כמו הכריש עמלץ כחול, וגם דיווחים על התנהגויות שלא תועדו על ידי חוקרים בעבר, כמו דגי גיטרן גדולים שמציגים התנהגות שנראית כמו הזדווגות".
"אף על פי שמטרת המחקר היא לתעד את גודל ומיקום אוכלוסיות הדגים, אנחנו מגלים דרכו המון גם על המצב הבריאותי ועל מצב הרבייה שלהם. כך, למשל, מצאנו הרבה מאוד בטאים בלי זנב. כנראה שדייגים שתופסים אותם מורידים להם את הזנב ואז מחזירים אותם למים. אני מניחה שזה קורה בגלל שבזנב יש קוץ מסוכן וכך הדייגים מגנים על עצמם, אני באמת לא יודעת. הממצאים האלה רק מדגישים את החשיבות של איסוף המידע ככלי בדרך לשמירה על הדגה באזור שלנו ועל הים בכלל".
"זווית" – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
לפנייה לכתב/ת 
