מניו יורק למאדים
טיול בלי הילדים, בעיר הגדולה, יכול לעיתים, להפוך למסע אל מחוזות שכבר שנים היו רדומים. הגיע הזמן להעיר אותם. סודות התפוח הגדול
שיחת טלפון שקיבלתי השבוע התריעה בפניי שפרויקט אומנותי שעליו אני עומלת בשנה האחרונה, מגיע לסיומו. את התהליך כולו עברתי בשלט רחוק עם אישה מסתורית בעלת קול טלפוני מרשים וסמכותי, שנמצאת אי שם בניו יורק. חשבתי לעצמי שמין הראוי שלקראת סיום הפרויקט, נפגש היא ואני, פנים מול פנים.
שיתפתי בלבטים שלי את האיש שלי, שבאופן פלא, ברגישות ופירגון יוצא דופן עזר לי להחליט.
מפה לשם, מצאתי את עצמי יוצאת לדרך, למסע מרגש. לפגוש אותה.
בדרכי לשדה התעופה ליוו אותי שמיים יפיפייים. הקשבתי למוסיקה והתרגשתי.
האמת היא שבסתר ליבי קצת חששתי. כבר הרבה זמן שלא הייתי ככה לבדי, בעיר הגדולה. אני רגילה להיות מוקפת בידיים קטנות ועיניים גדולות שמפעילות ומתזזות אותי מהבוקר עד הלילה. באיש שלי שמלווה וחולק איתי כל רגע, כל מחשבה וכל ביס מכל מנה שאני טועמת. והנה אני כאן לבדי, עם עצמי בעיר הגדולה.
הרוח הקיצית החמה קיבלה את פניי. נזכרתי איך הגעתי לחיות כאן כנערה בשנות העשרים לחיי, נרגשת ונלהבת, עצרתי מונית צהובה ויצאתי לדרכי, מאמינה שמטרת הנסיעה טמונה במפגש החגיגי.
בוקר המפגש הגיע. קבענו להפגש בבית קפה מול הלינקולן סנטר. שמעתי אותה קוראת בשמי. הסתובבתי אלייה ומבטינו נפגשו. התחבקנו והתרגשנו. סוף סוף אנחנו נפגשות. נעימה ומקסימה, שונה ממה שציפיתי. למרות שאני לא באמת משוכנעת איך דמיינתי אותה בעיניי רוחי. דיברנו על הכל, כאילו זו הפעם הראשונה, על החיים, על אומנות, על אימהות ועל עשייה. הפגישה הייתה מאחורי, אבל כנראה שזו לא הפגישה האחרונה. המשכתי לדרכי ולא ידעתי שההרפתקה שלי רק מתחילה.
ארבעה ימים חייתי לבדי בניו יורק. חוויתי חוויות נפלאות, צחקתי ונהנתי כמו שלא נהנתי הרבה זמן. עשיתי דברים שלא עשיתי כבר שנים.
בדייט אינטימי שלי עם עצמי עצרתי בסושיה של סושי גרי בווסט 46. התיישבתי על הבר בהתרגשות שכנראה העלתה תהיות לגבי במוחו של המלצר. כאחרונת התיירות מילאתי את חלל האוויר בסיפורים לכל מי שלא הייתה לו ברירה אלא לשמוע, על המסע שעברתי כדי לחזור לסושי האהוב עליי, כי ממש כמו התיאור המדויק של מרסל פרוסט בסיפור ״בעיקבות הזמן האבוד״, יש מאכלים שמחזירים אותנו לזכרון רחוק. חוש הטעם יכול בין רגע להזכיר לנו תקופה או רגע אחר בזמן. טרפתי בכזאת התרגשות את הסושי עם רוטב הטופו הנימוח ושמן הצילי העסיסי, ובין רגע חזרתי אחורה בזמן. שוב סטודנטית צעירה שגרה בניו יורק.
את הלילה הזה ביליתי בדירה של החברה הכי טובה שלי עד מימי התיכון. ישבנו בפיג'מה, ממש כמו שהיינו עושות כשהיינו בנות שש עשרה (רק שבחדר השני הילדים שלה ישנו....) קישקשנו, צחקנו בכינו והחכמנו. דיברנו על הכל. כמו פעם, רק אני והיא עד השעות הקטנות של הבוקר.
הביקור שלי המשיך בעוד ערב מעולה עם חברתי הנורווגית והמוכשרת מימי הלימודים, שלקחה אותי לסיבוב מיסטי בפאטי העיר.
יש לה יכולת מופלאה לפזר אבק קסמים מסביבה ואני נהניתי להתעטף בו, כל הדרך מהדירה הווינטיג'ית הנדירה שלה, ל'איסודי', המסעדה האיטלקית הנדירה ברחוב כריסטופר, שהזכירה לי שלא טעמתי זיתים טעימים באמת עד שטעמתי את אלו שבעלת המסעדה מגדלת בביתה בטוסקנה.
התענגנו על פסטה בייתית נפלאה בזמן שהמשכנו לשוחח על המחשבות, תשוקות, פחדים ודאגות שלנו. שיחות כנות של חברות שמשתפות. שנפגשות. באמת.
המשכנו ללכת עד שנתקלנו בתור של אנשים שחיכו בציפיה לראת את Rings of Saturn, טבעות כוכב הלכת שבתאי בטלסקופ שהוצב על ההיי ליין. התקרבתי והתבוננתי פנימה, אל עדשת הטלסקופ וראיתי את אותה הפלנטה. יפה, מוארת ומרוחקת. הנה היא. נשקפת אליי מעבר למיליוני גלקסיות ומבעד לאינסוף שנות אור.
אם הערב הזה היה לקוח מסרט, הוא לא יכול היה להיות כתוב ומבויים טוב יותר. למחרת כשהתסתובבתי ברחובות נוליטה, בסמוך לבניין שגרתי בו כבחורה צעירה, צילמו בדיוק סצנה לסרט. עוברים ושבים נעמדו בפליאה והתבוננו במצלמות ובשחקנים ואני חשבתי לעצמי בלב, איך זה שהם לא מבינים שהההתרחשות האמיתית מתקיימת ממש עכשיו מסביבם. בכל רגע ורגע. במעטפת קסם ויופי שאי אפשר באמת לתאר או להסביר.
למרות ההתרגשות והשמחה הגדולה, מדי ערב היה לי קשה להירדם. אני רגילה לחלוק מיטה עם עד שלושה אנשים. עם ידיים ורגליים קטנות שמגיעות באמצע הלילה מתוך החשיכה ומבקשות להתכרבל ביחד איתי. עם התלתלים של הילדה הקטנה שלי שמחליקים על גבי והרגליים של הבת הגדולה שלי שמטפסות עליי מתוך שינה. והנה אני פתאום לבדי במיטה גדולה. התגעגעתי ובשעות הקטנות של הלילה, נרדמתי. נשאבתי אל זרם הלא מודע שלי ונכנעתי לחלומי.
רגע לפני שחתמתי את הטיול הקצר, באחת מן ההליכות שלי בשדרות העיר, נתקלתי בצילום יפיפיה שנקרא Rebirth. בצילום ישנה אישה שוכבת במיטתה ונדמה שהנשמה שלה יוצאת ושבה אלייה. היא נולדת מחדש.
היה ברור לי פתאם. באותו הרגע. שנסעתי כל הדרך עד לכאן. כדי לפגוש אותה. את אותה אישה מסתורית.
בזכות כל המפגשים המיוחדים שהיו לי,
דרך כל הרחובות והסמטאות שפסעתי בהם,
בסופם היא חיכתה לי.
מצאתי אותה.
את אותה האישה ששכחתי את שמה.
את עצמי.
הערתי אותה מחדש,
ניערתי לחיים את אותה אישה וילדה שמתקיימות בתוכי.
תהיתי איך אוכל לשמור עליה ככה, עירנית ונוכחת. איך אוכל להמשיך לתפקד ולתמרן בין כל כך הרבה רבדים עבור כל אהובי ועדיין לשמר על הפינה שלי. על המקום שלי עם עצמי.
לרגע נדמה היה לי שנסעתי הכי רחוק שאפשר, עד לירח, עד לשבתאי, עד לונוס ועד למאדים, רק כדי להזכר בעולם הפנימי.
בקול שלי. להכיר. לגלות. להיזכר מחדש. בעצמי.
אחרי המסע המרגש הזה, מה שהיה נפלא באמת היה לחזור הביתה ולגלות שאכן דורותי צדקה: There's no place like home.
עכשיו כשפתחתי שוב את דלת הבית הפנימי שלי, אני יכולה לחזור שמחה ורגועה. מלאת משאבים וכוחות לבית שלנו. לדאג, להכיל, להקשיב ולאהוב את כל בני בייתי וגם, את עצמי.
