איפה קונים שחצנות?
בקרב הזה הם ניצחו, ואילו העם היהודי והחופש האנושי נחלו תבוסה. אבל אני די משוכנעת שאפילו הם מבינים שניצחונות שכאלה מסמנים את השביל אל התהום
כמה יהירות נדחסה בלבו של מנהיג דתי שמשוכנע שהוא יודע בדיוק מה אלוהים רוצה, כל כך יודע שהוא מרגיש חובה דתית לכפות הידיעה הזו על יתר האנושות. מעניין אותי באיזה בית מדרש בדיוק, ובאלו שיעורים, רוכשים את הסוג המיוחד הזה של השחצנות?
ארץ חמס ושמה 'אחדות ישראל'
השבוע למדנו פרק מרשים במיוחד בהלכות שחצנות דתית. פוליטיקאים ורבנים שדעת אלוהים (לדעתם) בלבם, קנו את ראש ממשלת ישראל, והובילו אותו בשביל הדורסני ששמו כפייה דתית. שביל המוביל אל ארץ הבלהות בה אנו נכפות לחיות חיים דתיים של אחרים, ולקרוא לחוויה הזו 'אחדות ישראל'.
הם עובדים בשירות עצמם
ואם תאמרו: "אין מה לעשות, הם באמת מחויבים להלכה, להם אין ברירה ואנחנו יכולות מדי פעם להתחשב". ואם תאמרו: "הם דואגים לאחדות העם היהודי ולכך שלא נהיה, חלילה, שני עמים" אשיב לכן, שלמרבה הצער הסכמתן לבלוע וגם לעכל את השקרים שהפוליטיקה הדתית רקחה עבורכן.
כשהפוליטיקאים ורבני המפלגות אומרים לכן שהם דואגים להלכה - הם משקרים, והם יודעים זאת היטב. הם דואגים לכוח של עצמם תוך שהם אונסים את ההלכה. אלא שהם בונים על כך שאתן לא יודעות זאת, שאתן לא שומרות הלכה ולכן קל לעבוד עליכן בשאלות הלכתיות. את הסוגיה הזו ניתן לפתור בקלות.
נתחיל עם מתווה הכותל
בעודם מתבלים את טיעונם בדבש ובפניני 'אחדות ישראל' ו'מסורת ישראל סבא' נאבקים הפוליטיקאים החרדים ורבניהם, בנשים אורתודוכסיות, רפורמיות וקונסרבטיביות, המבקשות לקיים טקסים דתיים: להתפלל עם טלית ותפילין ולקרוא בספר תורה.
באותו זמן הם נאבקים במשפחות חילוניות וליברליות הרוצות לחגוג בת ובר מצווה בכותל, כשכל המשפחה יושבת יחד ובלי שהנשים עומדות על ספסלים ומציצות מחרכי המחיצה, ברצותן לחזות בפלא המתרחש בעזרת הגברים.
ומה הם אומרים לנו? הם אומרים שבכותל תמיד הייתה מחיצה וזה שקר. הם גם אומרים שיהודים תמיד הקפידו להפריד בזמן התפילה בין גברים לנשים – גם זה שקר. אפילו בבית המקדש לא הייתה הפרדה בין נשים לגברים (להוציא אירועי שמחת בית השואבה) גם בבתי הכנסת העתיקים, אלו של ימי המשנה והתלמוד ולאחריהם, לא הייתה מחיצה.
המחיצה התחילה לכל המוקדם בימי הביניים, והיא מעולם (עד עשרות השנים האחרונות) לא הייתה סוגיה הלכתית בעלת משקל רב. אם ההלכה הייתה מטרידה את הפוליטיקאים ורבניהם– הם היו נאבקים על מצוות 'לא חמוד' ו'לא תגנוב'. מחיצה בבית כנסת – נו באמת...
טוב, אבל אישה שמניחה תפילין זו כבר ממש בעיה...
לא. שוב שקר. שילחו את אריה דרעי לשתות קפה עם מיכל בת שאול (ירושלמי, עירוביןפרקי): "מיכל בת שאול הייתה לובשת תפילין" אם היא הייתה חיה היום, רב הכותל היה קורא למשטרה שתעצור אותה.
ונשים שקוראות בתורה? זו פרקטיקה המוזכרת בעדות מתקופת המשנה,וזו בהחלט אפשרות שקל לקיימה מבחינה הלכתית.
אז למה דרעי, ליצמן וחבריהם מנהלים את המאבקים האלה?
מאותה סיבה שילד חזק מרביץ לילד חלש – כי אף אחד לא עוצר אותו.
ממה הם באמת פוחדים?
ממחשבה חופשית. מתחרות בתחום הדת. מאיבוד שליטה. מכך שעולם הידע נפתח וכולנו כבר מבינות שיש הרבה יותר מדרך אחת להיות יהודייה. מכך שהם מגלים שאפילו הנשים החרדיות כבר לא 'בכיס שלהם'.
כן, בקרב הזה הם ניצחו, ואילו העם היהודי והחופש האנושי נחלו תבוסה. אבל אני די משוכנעת שאפילו הם מבינים שניצחונות שכאלה מסמנים את השביל אל התהום. התהום של כולנו. גם שלהם.
אבל חוק הגיור באמת חשוב...
לא. גם הנחיצות הדתית של חוק הגיור היא שקר שבושל בקדירתה של הפוליטיקה החרדית. מאז ומעולם התקיימו קהילות ישראל עם מגוון שערי כניסה ויציאה. היו יהודיות שהתבוללו, ולעומתן היו גויות שהתמזגו אתנו. ההתמזגות התרחשה בדרכים רבות, גם ב'גיור'. כל קהילה גיירה לפי מיטב הבנתה ולפי הנסיבות המשתנות. גם היום, בכל מקום בו מתקיימת קהילה יהודית מתקיים תהליך של גיור.
מעולם לא היו קהילות ישראל כפופות לרבנות אחת שהכתיבה כיצד לקבל גרים לחיקן. אין ואסור שתהיה דרך להפעיל מנגנון אחיד של הצטרפות לעם היהודי. אפילו הרבנות לא יכולה לעשות זאת וכשהם אומרים שהם יכולים – הם משקרים.
אז מה באמת קורה כאן?
חשוב לשים לב לכך ששתי הסוגיות הדתיות שלפנינו עוסקות בענייני גבול. מי יהיה שומר הסף של הכותל, ומי ישמור על הגבולות של העם היהודי. הפוליטיקה החרדית מרגישה שהמנעולים שהיא יצרה, והחומות שהקימה סביב עצמה וסביבנו, לא יעילים כבעבר.
עולם הידע והאפשרויות הולך ונפתח, והחרדיוּת במתכונתה השמרנית והסגורה הופכת לא רלוונטית (זה לא שהעולם החרדי נעלם, אלא שאופיו משתנה ומתגוון).
פוליטיקאים לא אוהבים לאבד עמדות שליטה ומנדטים, וכשנדמה להם שזה קורה – הם מוכנים לפגוע בלי אבחנה ובלבד שכוחם יישמר. זה בדיוק מה שראינו השבוע.
נפלאות דרכי הבוראת
ושוב בוחרות פרשת השבוע והפרשה הפוליטית התורנית, להקל על חייהן של דרשניות בתי הכנסת, ו'להרים להנחתה' דרשנית סוגיה פוליטית.
פרשת השבוע פותחת בחוק המוזר – חוק 'פרה אדומה' (במדבריט, ב): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה" ומה יעשו בני ישראל בפרה האדומה? אה, זה פשוט ומובן מאליו (במדבריט, יא-יב): "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּאבוֹ (באפר הפרה האדומה) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר."
פרשת 'פרה אדומה' הפכה סמל למצוות אלהיות שעל פשרן איננו מצליחות לעמוד (קהלת זוטא ז): "אמר שלמה (המלך) לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיוון שהגעתי לפרשת 'פרה אדומה', אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני." אפילו החכם באדם, שהצליח לרדת לחקרן של כל החכמת, נאלם נוכח מצוות 'פרה אדומה'.
מופת לציות עיוור
בשל מוזרותה הפכה פרשת 'פרה אדומה' מופת לחובת הציות העיוור למצוות האל (במדבר רבהחקתיט): "אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין אתה רשאי לעבור על גזרתי".
המבדילה בין דת לדמוקרטיה
אחד ההבדלים היסודיים בין חוק דתי לחוק דמוקרטי הוא שהחוק הדתי לא חייב להיות לטעמן ולטובתן של המאמינות, ואילו החוק הדמוקרטי אמור לשרת את האינטרסים של הקהילה.
המזיגה המסוכנות של דת ומדינה, פוגעת לא רק בנו אלא גם בדת. שהרי הסתירות בין תכלית החוק הדמוקרטי לתכלית החוק הדתי כה רבות, וניסיון ההכלאה מייצר מוטציות שהורסות את הדת, את המאמינות בה ואת הכופרות בסמכותה. חוק 'פרה אדומה' על כל הפילוספיה הדתית שהוא מציע, חייב להישאר בתחום הדת ולא לאיים על הדמוקרטיה.
מי שהדת היהודית יקרה ללבה, חייבת לפעול להפרדתה מחוקי המדינה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
רב העיר שלי, הרב שלמה עמר, זה שמתפרנס מכספי המיסים שלכן ושלי, קרא השבוע לחברותיי ולי 'מסיתות'. הוא אמר שאנחנו (כן, אנחנו...) מטילות פחד וקורעות את העם. בסרטון המצורף אני משיבה לו.
שבת שלום
לפנייה לכתב/ת 
