אמ; לק - פרום ינצח

הטור דה פראנס מתנהל כבר 104 שנה. אורך המסלול של התחרות הוא 3,540 ק"מ, יש 9 קטעי מרוץ באזורים שטוחים, 5 קטעים הרריים בינוניים, 5 קטעים הרריים קשים ושני מרוצים נגד השעון. המרוץ יעבור בגרמניה, בלגיה, לוקסמבורג וצרפת. הרוכבים יעברו ב-635 ערים, יהיו בו שוטרים, אנשי ביטחון, כוחות הצלה ורפואה, תקשורת ועסקנים לרוב. זהו אירוע הספורט הגדול בעולם. וצופים בו לאורך המסלול יותר ממיליון איש.

המרוץ כולל בתוכו כמה וכמה תחרויות לאורך 21 ימים, עם 2 ימי הפסקה באמצע. יש 22 קבוצות וכל קבוצה מתחילה עם 9 רוכבים. אין חילופים, רק פורשים. התחרות הגדולה היא התחרות האישית הכללית. הרוכב האישי הזוכה הוא זה שבמהלך 21 ימי התחרות היה לו את הזמן הכולל המהיר ביותר. הוא לא צריך לנצח באף קטע, הוא לא צריך להיות הרוכב המהיר ביותר בטור או המטפס הכשרוני ביותר. הוא צריך להיות הכי חזק ומהיר בכל סוגי הרכיבה. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות טוב בכל סוגי הרכיבה. הוא צריך להיות מהיר במישור, אבל לא ספרינטר, הוא צריך לדעת לרדת מהר את הירידות, הוא צריך לרכב מהר נגד השעון בלי קבוצה לידו ושני הדברים האחרונים, הוא צריך להיות מטפס עקבי חזק שיכול לחזור על תוצאות טובות יום אחרי יום - והדבר הלא פחות חשוב, הוא צריך קבוצה של רוכבים טובים שידעו להביא אותו לתוצאה שהוא רוצה.

הטור דה פראנס(צילום: AP)

התחרות השנייה היא התחרות הקבוצתית, רוכב לא מגיע לבד, הוא חלק מקבוצה ולקבוצה יש מטרות. הן יכולות להיות ניצחון של ספרינטר במישור או הובלת מטפס חזק. קבוצה יכולה להחזיק רוכבים חזקים שלא עובדים יחד ומנסה לקחת כמה שיותר קטעים עם רוכבים שתוקפים מוקדם את הפלוטון. המנצחת היא הקבוצה שהדירוג המצטבר של רוכביה לאורך כל המירוץ הוא הגבוה ביותר.

התחרות השלישית היא המרוץ היומי. הוא יכול להיות נגד השעון, הוא יכול להיות מאופיין בעליות חדות וארוכות או בקטע מישורי ארוך. ברמה הזאת יש הרבה רוכבים שיכולים להתעלות ליום אחד, לתת את הכל ואז להזדחל מותשים ביום שלמחרת בסוף דבוקת הרוכבים. בכל יום יש קבוצה של רוכבים שתוקפים מוקדם את הפלוטון, יוצאים קדימה ומקווים שהפלוטון לא יגיע אליהם. קבוצת הרוכבים שיוצאת קדימה אינה קבוצה של רוכבים קבועים, הם בדרך כלל מתחלפים.

יש עוד שתי קבוצות עיקריות של רוכבים. ספרינטרים – רוכבים שאחרי מרוץ מייגע של 200 ק"מ יתנו ספרינט של 200 מטר לנצח ספרינטרים אחרים, ומטפסים – רוכבים שבאים בשביל העליות החדות. במהלך הקטעים היומיים יכולים להיות קטעי מישור ועלייה שעליהם מקבלים ניקוד של ספרינט ושל עלייה. רוכבים אוספים את הניקוד בלי קשר להגעה לסוף המקטע היומי. ככה שחוץ מהחולצה הצהובה של הרוכב עם הזמן הכללי הטוב ביותר, יש גם חולצה לבנה מנוקדת למטפסים וחולצה ירוקה לספרינטרים.

קצת על גיבורי הטור. יש את רוכבי העבר שימי הזוהר שלהם מאחוריהם, שתומכים היום ברוכבים צעירים וחזקים. יש את הספרינטרים – קבוצה של רוכבים גדולי מידות וכבדים. יש את המטפסים – הכי רזים וכחושים, תמיד נראה לך שמרעיבים אותם. תמיד עם פנים סובלות של "אני לא מאמין שאני צריך לעשות את השיט הזה!" ויש את חבורת הפלוטון של הטוענים לכתר. רומן בארדה ונאירו קינטאנה שם יחד עם תיבו פינו, ריצ'י פורט וכריס פרום. בשנים האחרונות התמקם קינטנה בתוך הטוען לכתר הנצחי של פרום, כשלכולם די ברור שזה לא יקרה כל עוד פרום לא נפצע.

קבוצת "סקיי", קבוצתו של פרום, כל כך טובה וחזקה שהיא קובעת את הקצב של ימי המירוץ. פרום עצמו מגיע במיקום טוב בימי ספרינט, ובשנה שעברה לקח קטע אחד נגד השעון. הוא חזק בהכל. הוא מטפס מצוין, מהיר וחזק. לאהוד את פרום זה כמו לאהוד את רונאלדו, מייקל ג'ורדן בשיאו, סטף קרי או ברצלונה. אתה צריך הרבה חוסר אופי בשביל זה. אי אפשר לאהוד אותו עם כל הסימפטיות והתשובות הנחמדות והפרגונים למתחרים. הוא ממש שולט בענף מ-2013 ולא נראה שזה הולך להשתנות בשנים הקרובות. כל יבשת דרום אמריקה אוהדת את קינטאנה הקולומביאני, שהוא הסמל לכל מה שקטן, צנוע ומצ'וקמק בעולמנו. האהדה אליו בקולומביה עצמה היא טירוף של ממש.

אז מי הולך לנצח? פרום. כי הוא טוב בכל כך הרבה פרמטרים, כי יש בקבוצה שלו רוכבים שהיו יכולים להוביל קבוצות אחרות. מי לא ינצח? אנחנו. כל מי שהוא לא פרום.