בית"ר ירושלים, הקבוצה שמחזירה את הטירוף לשחקנים

מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר

בַּדָּם וּבַיֶּזַע

יוּקַם לָנוּ גֶּזַע

גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר

בֵּיתָר - לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר.

אני מאמין שכשזאב ז'בוטינסקי כתב את המילים לשיר הזה, הוא לא דמיין שהן ישמשו לכתבה על קבוצת כדורגל. אבל 85 שנים לאחר כתיבת השיר, בית"ר ירושלים מוכיחה לכולם שכל מילה רלוונטית. הכסף לא זורם כמו בנגב, בצפון ובמרכז, המינויים לא נמכרים באלפים, לפעמים יש איזה חצי פילוג בקהל שמייצר נושא שיחה מעניין בין אוהדי הכדורגל, אבל משהו אחד נשמר ומשתפר.. הרעב!

יוסי בניון. נדלק מחדש(צילום: אורן אהרוני)

אחרי ששחקנים מאבדים תקווה בקבוצות שלהם הם מגיעים לבית"ר ירושלים, מקום בו האוהדים צמאים לרכש, רעבים לשחקנים שמחכים כל שבוע לטרוף את המגרש ולהתרגש משאגות הקהל. אולי בית"ר ירושלים לא תזכה באליפות, אולי היא לא תצא עם תואר מהשנה הזאת, אבל תשאל כל אוהד אמיתי של בית"ר ירושלים אם הוא יעדיף לצלוע לאיזה תואר או ללכת אל הלא נודע בידיעה שכל שחקן נלחם בכל משחק... הוא יספור מ-10 לאחור ובסוף יצעק: "מלחמה! מלחמה!" וזה מה שאנחנו כאוהדי כדורגל מצפים מהמשחק שאנחנו כל כך אוהבים. גם אם התקציב לא בשמיים, שהלב יהיה מחובר לרגליים.

אז בשנה בה אלי אוחנה, האליל הבלתי מעורער של יציעי טדי, חוזר בתפקיד בעל הבית, בעונה בה יוסי בניון בא להשתיק את כולם ולהדליק את המנורה בפעם הראשונה וכנראה האחרונה בקריירה, ובתקופה בה כל שחקן שמגיע מראה אופי ושיפור יכולת וסטטיסטיקה, אני מאמין שזאת תהיה העונה של בית"ר, ועם קצת מזל, אולי היא תוסיף עוד איזה תואר לארון הזכיות המפואר.

אולי היא לא הקבוצה הכי טובה בארץ, היא בטוח לא העשירה ביותר ועל כמה וכמה לא ההוגנת, אבל בגלל הקהל המשוגע הזה, השחקנים שנלחמים, האופי והעניין שבית"ר מייצרת בכל משחק לא סתם קוראים לה "הקבוצה של המדינה".