הילדים נסעו: תנו להם ליהנות מהמרחק

פעמיים בחיי נסעתי לביקור במחנה הצופים. בפעם הראשונה הילדה ממש בכתה שנבוא ועשיתי את כל הדרך רק כדי לגלות שהיא שכחה מי אני. השתעממתי, היה לי חם, האמהות האחרות לא היו צריכות שאעזור להן לקלף שום דבר, היה לי קקי, רציתי הביתה. בפעם השניה אסרו על הגעה במכוניות פרטיות וישבתי באוטובוס עם צידניות שהעמיסו הורים נלהבים.

לי הייתה שקית ובה כמה חטיפים וממתקים – כל מה שילד בריא (בנפשו) צריך לאכול כשהוא זרוק רחוק מהבית. הילדה לקחה את השקית, שאלה מה יש לאכול, ושכחה מי אני. לא קילפתי כלום, השתעממתי, לא הייתה קליטה, רציתי הביתה אבל לא יכולתי. נאלצתי לחכות להסעה שיצאה הרבה אחרי שהזדקנתי.

לעוד כתבות של גאיה

לפעמים אהבה היא פשוט אהבה

טוב ורע בחיים: תלוי איך מסתכלים על זה

תודה זו לא מילה גסה

הילדים בצופים. אני לא(צילום: shutterstock)

כמה שותפים אתם בחיים של הילדים שלכם?

אני לא מבינה למה צריך לבקר ילדים אחרי ששולחים אותם להתגבש במרחקים. הרי כל הרעיון זה שיהיו עם חברים שלהם, יציירו עליהם עם משחות שיניים או מה שהם לא עושים שם, ואת תוכלי לראות טלוויזיה בלי שיגנבו לך את השלט.

כל זאת בא להגיד שאין לי שום יסורי מצפון על היעדרי מהמחנות, אבל יש לי חתיכת מצפון על זה שאני אמא לא מספיק טובה מול האמהות המשקיעניות, אלו שחותכות ירקות לסלט ולא דוחפות עגבניה ומלפפון בשלמותם לשקית ניילון.

ברגעים כאלה אני תולה את שלט הגרושה על מפתן דלתי, כאילו זה נותן לי לגיטימציה להשקיע קצת פחות ולהיעדר הרבה יותר. לפעמים אני עושה את זה גם ביום הורים בבית הספר – "זה יום של אבא, שהוא יילך איתך". במילא אני יודעת שהילד שלי חכם ומוצלח, מה יש לי ללכת, שאבא שלו ישמע ויתגאה.

זאת הדילמה הלא מדוברת של הורים גרושים – איך מפילים ימי ביקור על ההורה השני בלי להרגיש אשמה ולצאת עם זה בסדר, לפחות בעיני עצמך. נשואים יכולים לצקצק אבל הם לא מבינים מה זה לשבת באותו חלל כשאתם נורא מתגאים בצאצא שלכם אבל נהרות ההרס שזורמים ביניכם לא מאפשרים לכם לשמוח ביחד. פעם שמעתי על אב שחיבק את בנו בדיוק כשהאם הניחה עליו את היד באותו מקום. שניהם התחשמלו.

אם בנישואים יש חלוקה ברורה של פעם אני, אף פעם לא אתה, הרי שבגירושים הכל משתנה. ההורה שמעולם לא הגיע ליום תלמיד מראה נוכחות קבועה ואילו השני לוקח את הזמן. אם פעם הייתם מגיעים ביחד ורבים אחר כך, הרי שכעת אתם לא מסוגלים לשבת אחד ליד השני בלי לעקוץ. ידידה שלי פגשה בביקור הורים אחד את בעלה לשעבר ובת זוגו הנוכחית, וכמעט חטפה שבץ. יש אנשים שמגלים מלא רגישות – אבל רק לעצמם.

לזכותי ייאמר שאני עקבית. התמדתי לא להגיע לאירועים מהסוג הנ"ל כשהייתי נשואה ואני ממשיכה עם אותו הרגל, שלא בא לי לשנות. לפני שנה, כשהגדולה סיימה י"ב, היא נידבה אותי להפקת המסיבה השנתית בטענה המוזרה שאחרי 12 שנות לימוד הגיע הזמן שאעשה משהו.

לפני המסיבה ובתום הנאומים חולקו תעודות הערכה והוקרה לתלמידים ולכמה הורים שהותירו רושם. קיבלתי לא פחות משלוש תעודות שמיהרתי למסגר, הוכחה למסירותי, לנדיבות ליבי, לרוח ההתנדבות שלי ולזה שבאמת העריכו את זה שסופסוף האמא זאת עשתה משהו.

לילד נותרו עוד שלוש שנות לימוד ולפחות שישה מחנות צופים. יש למה לחכות.

שלך,

גאיה קורן

עתונאית בידיעות אחרונות , קואצ'רית לשינוי חיובי בחיים ומנחת סדנאות אני מלכה לנשים שהתגרשו ומטפלת אישית לשינוי חיובי בחיים.