הזעם והזוהמה, הבחירות והגבינה

התזמון היה אידיאלי; "אני נוסע לסוף שבוע ברומא וחוזר ביום ראשון בצהרים", חשבתי לעצמי. זה היה אמור להספיק לי כדי להקדיש את הכורסה 2.0 לסרט המיוחצן ביותר בתל אביב כרגע, "הזעם והזוהמה", סרטו התיעודי של ג'וליאן טמפל שאמור – כך לדעתי ולדעת שוחרי פאנק אחרים – להכות על חטא אחרי העוול שעשה הבמאי לג'ון ליידון בסרט הקודם, "תרמית הרוקנרול הגדולה" .
כן, כך חשבתי. בינתיים שתינו קוקו ואני כמה בקבוקי יין, אכלנו פסטות ופאניני לרוב, לא הצלחנו להבין איך הרומאים רזים כל כך (ואנחנו לא), והערנו לקרבנו עשרות ספלוני אספרסו (היא העדיפה כפול בשביל תחושת החו"ל המתמדת). צעדנו ברגל עשרות קילומטרים (או שמא היו אלו מטרים?), מדדנו נעליים בצבעי אדמה-אדומה וחיפשנו דיסקים נדירים של אדריאנו צ'לנטאנו, שעליו אמרה בעלת חנות מכולת אחת בשטף איטלקי חסר פשרות משהו בנוסח: אח! איזה קול, אח, איזה גבר! גבר יפה, חזק; טוב, לא ממש יפה, קצת מחוספס, עממי כזה, אבל מה, סימפאטיקו; שטף דיבור שעורר מיד את השאלה באיזה עיתון היא כותבת ביקורות. אמן נוסף בו חשקנו היה לוצ'יו בטיסטי , שעליו התקיים באותו שבוע בדיוק סמינר בנושא "המיתוס של בטיסטי וכיצד הוא נשמר שנים אחרי מותו".
אז שמענו הרבה צ'לנטאנו ובטיסטי, וקוקו תהתה בקול רם: "איך אחרי מוזיקה רומנטית כזו אתה מסוגל לחשוב על פאנק?". מיד יצאתי באחת מהצהרותיי חסרות הביסוס שגם פאנק הוא מוסיקה רומנטית, אבל לא ממש האמנתי לעצמי. נכון, חשבתי בקול רם, היא מאוד מרגשת אותי, המוזיקה הזו, וגם הסרט עצמו הותיר אותי נרגש למדי, בעיקר לנוכח דמותו הטראגית של סיד וישס, שמתראיין בסרט ומפגין חוסר אונים מוחלט לנוכח גורל קבוע מראש של קורבן רוק קלאסי, כפי שציפה ג'וליאן טמפל שיקרה, ואף טרח למסור לכל מי שפנה אליו בשאלות (כשחזרתי הסתבר לי שרבים עשו זאת בהעדרי).

מלכודת הבצק

אלא שעמיר פרץ, בשיתוף בעלי החנויות ב"ויה דל קורסו", דאג להשאיר אותי עוד יום ברומא, שנוצל כמובן להשלים את רכש הנעליים בצבע אדמה- אדומה. ביום השני, כשהסתמנה שהות נוספת בעיר הגשומה להכעיס, דאגו להטיס אותי לארץ דרך קהיר. זה אמנם לא היה דרמטי כמו סיפורם של הנוסעים שעברו בטהרן, אבל בכל זאת לשלום הקר יש מה להגיד, והמצרים היו הרבה יותר נחמדים מנציגי אליטליה למשל.
אבל יום שלם בשדה התעופה של קהיר (גן העדן הרשמי למעשנים באשר הם) יכול להיות מייגע במיוחד, ו"קפה קליאופטרה", בו בילינו יום שלם, היה דוגמא מצוינת ליעילות מזרח תיכונית (אחד מושך את ידית מכונת הקפה ושניים עומדים לידו וצופים בו בזהירות כמו זמרי הרקע של ג'יימס בראון שניה לפני שהוא מתמוטט על הבמה).
כך חזרתי לארץ באיחור של שלושה ימים, ועוד יום חיכיתי למזוודה שתגיע. זו, המזוודה, היתה עמוסה בגבינות לבני משפחתי, ובשל חשש שמא יגיעו כשהן כבר זוחלות, המתנתי לשליח משדה התעופה עם באגט פתוח ביד, מחכה לגבינה הראשונה שתקפוץ ישר לתוכו ותילכד במלכודת הבצק האימתנית.

הזעם והזוהמה - גרסת הפוסט-ציון

ואז שבתי לעסוק בענייני הפאנק. אנרכיה בממלכה המאוחדת נראתה כרגע מיותרת לנוכח האנרכיה הפרטית שלנו. כי אם בבריטניה הפאנק היה בגדר תופעה, אצלנו זו דרך חיים, וחוץ מזה כולם כבר הקדימו אותי ולא היה לי הרבה מה להוסיף על דברי הטעם של הקולגות. בצר לי פניתי לתחליף התנ"ך שלי; הספר שכתב ג'ון ליידון ונקרא "רוטן – בלי אירים, בלי שחורים, בלי כלבים".
הספר חתום על ידי הגאון בעצמו ובו 350 עמודים של התחשבנות עם מלקולם מקלרן, הכאה על חטא בכל ה שקשור להידרדרותו ומותו של סיד וישס (עליה הוא חוזר גם בסרט ובאותן מילים) וגם התחשבנות קטנה עם ג'וליאן טמפל. למעשה, הגרסה של ליידון לאירועים היא זו שמתוארת ב"זעם והזוהמה" והוא, בכשרונו הנדיר למילים ולניתוח מצבים, עושה זאת טוב מכולם ובשנינות שהפכה אותו לאחד מהמרואיינים היותר מאתגרים בעיתונות הרוק בעשרים השנים האחרונות.
לטעמי יש ברוק מעט מאוד מוזיקאים ששווה לראיין וכמעט כולם באים מאותה סצינה של רוק חזק ואגרסיבי עם פזילות קלות לרכות: איגי פופ, לו ריד, ניל יאנג, פיט טאונסנד, פול וולר ואלביס קוסטלו. ליידון עולה על כולם. הוא באמת אדם שמבין באיזה חלל הוא פועל ומה תפקידו ותפקיד הפאנק והמוזיקה בכלל בהיסטוריה של התרבות הפופולרית.
היום, שניה לפני הבחירות, כשרבים ממכריי מתכוונים לשים פתק לבן בקלפי, כדאי לצטט את ליידון בדברו על הפוליטיקה בבריטניה של סוף שנות השבעים, תקופה בה ממשלת הלייבור הותקפה מכל עבר והיתה שנואה הן על ידי מתנגדיה והן על ידי תומכיה: "הפנקיסטים הבטיחו באופן אבסולוטי את עלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון. רבים מאיתנו פנו נגד האויב הלא נכון, האשמנו את האנשים הלא נכונים, היינו צריכים להזהיר את העולם מפני הזוועות שעתידות להתרחש עלינו, ובמקום זה התעסקנו במה שחשבנו לזוועה שעוברת עלינו כרגע".
עוד הרבה פנינים מהסוג הזה משובצות בספר המומלץ הזה (עכשיו בכריכה רכה באמאזון) והייתי יכול להקדיש לפחות עוד שנים שלושה משפטים ללהקת המופת של ליידון,PIL, אבל צריך להשאיר משהו גם למדורים הבאים. בחירות נעימות?

יובל לוי יתארח השבוע אצל רן שריג בתוכנית הרדיו "ברד", רדיו 102 FM, שתשודר בלילה שבין רביעי לחמישי, שעה 1:00-3:00. לא להחמיץ, אם אתם ערים.