לטיול יצאנו
אם חשבתם עד היום שהעולם מתחלק לאלו שמעדיפים לפתוח שק"ש ולהרים מדורה תחת השמיים ואלו שמעדיפים קירות, מיטה וחמישה כוכבים, כנראה שעדיין לא שמעתם על ה'גלאמפינג'. תמי פדרמן עם כל הפרטים על הקמפינג המפנק
בזמן שאני ביליתי בנסיעה קסומה וקצרצרה בניו יורק, האיש שלי תיכנן עם עוד כמה מחבריו, האבות האמיצים, טיול קמפינג למשפחות. בין אם זו רוח הרפתקנית או משבר גיל השלושים-פלוס (למרות שחלקם למעשה בשיאו של גיל הארבעים, הם פשוט טרם הפנימו), התכנונים הושלמו וההכנות בעיצומן.
נדמה לי שמאחר והגברים של היום כבר מזמן לא צדים את הארוחה הבאה בטבע אלא יותר קונים את הסטייק שלהם בסופר, מתעצמת בתוכם ערגה לחיבור הבסיסי הזה לטבע, להרגיש קרובים יותר מתמיד לאדם הקדמון. לכן, למרות שאני לא ממש נערת טבע, אלא יותר חובבת מקלחת, מזגן, בופה, room service וכדאי שכל אלו יהיו במלון...החלטתי לזרום עם ההשתוקקות הבוערת של האיש שלי ויצאנו יחד, כל המשפחה, לטיול קמפינג.
הלחץ השתחרר והחיוך עלה על פני כשלהפתעתי גיליתי את פתרון הקסם להורים מפונקים שחושקים בטיול בשטח, אבל לא ממש יודעים איך לצלוח אותו בקלות. הורים כמוני שיודעים שהסיכוי שלהם להרים מחנה ולבנות אוהל הוא אפסי, שלא לדבר על היכולת לשרוד לילה שלם בשק שינה. הפתרון הזה נקרא ״גלאמפינג״, בתרגום חופשי מדובר בקמפינג עם קצת זוהר.
זה מה שנקרא "אמריקה". צילומים: תמי פדרמן
בלוקיישן ציורי שאיתרו חברינו, נגלה לעינינו מראה מרהיב של אוהלים לבנים ורחבים, שהורכבו מבעוד מועד. הם היו מרווחים, נעימים ומזמינים. בתוכם המזרונים כבר היו מסודרים עם שמיכות ובפינה לא שכחו להעמיד תנור עץ קטן. זה מה שנקרא "אמריקה", או כמו שחברינו כינו את המעמד, "ערוץ החיים הטובים".
אני כמובן שמחתי שהכל היה כבר מוכן קומפלט, אבל היו גם כמה מהחבר'ה שהתעקשו על קמפינג כהלכתו, והרכיבו הכל בעצמם. אחת האמהות עמלה לה בזריזות ומיומנות מרשימה על בנית האוהל המשפחתי. עם כל הכבוד לגאווה הגברית בשטח, מי שהצליחה לתקוע יתד ולהרים את האוהל, היא אמא לשלושה, בלונדינית, גמישה ונמרצת, שהוכיחה שוב שנשים הן ללא ספק המין החזק יותר והיפה יותר.
הגלאמפינג שלנו כלל גם ציוד שהבאנו מהבית והסתכם בגיטרה, בגדי החלפה, כיסאות מתקפלים, ומשטח רביצה. אוכל, אם תהיתם, נאסרנו להעמיס. זאת מאחר והגברים בני הארבעים שלנו עם משבר השלושים פלוס, הכריזו על דיאטה פליאוליתית קפדנית. כן, לא הגזמתי. הגברים באמת רוצים לחזור להיות כמה שיותר קרובים לאדם הקדמון, לפחות לסופ"ש הקרוב. לכן סוכר, לחם, אוכל מעובד וג’אנק נאסרו עלינו ועל ילדינו בטיול הזה.
אמא לשלושה, בלונדינית, גמישה ונמרצת, שהוכיחה שוב שנשים הן ללא ספק המין החזק יותר והיפה יותר.
אני נאלצת להודות, שלמרות הסנקציות שהטילו והמסקנות בנוגע לאתגרים שבחרו האבות להציב לעצמם, התרשמתי עמוקות מהתפקוד הגברי של בני האדם הקדמוניים שלקחו חלק בטיול הזה. אני מכבדת ואפילו מעריצה את השינוי הבריא של כמה מחברינו לשבט. האוכל היה טעים ונפלא, ומה שהיה מהנה עוד יותר, היה לראות את הגברים מתרוצצים ולא נחים לרגע. הם הקימו, בישלו,סידרו, ניקו, פתחו, סגרו, הרימו ואפילו הספקו לעשות תחרות קפיצה מעל גדרות, כזו שכנראה שיחזרו מימי היסודי, ועל זה נאמר... Boys will be Boys.
גיליתי מהר מאוד שהילדים שלנו הם בכלל לא מה שחשבנו. כמה הם נהנים ופורחים יחד בטבע. פתאום לא היה שום צורך באייפוד, אייפון, טלוויזיה או הפעלות. הילדים העסיקו את עצמם ושיחקו יחד. בחיי! ממש כמו שאנחנו היינו עושים פעם, כשהיינו ילדים. חוצמזה, מהר מאוד הם גם מצאו דרך לעקוף את דיאטת הבריאות כדי לספק את קריז הסוכר שלהם. הם התחבאו באוהל כמו חבורת דובים, עם צנצנת דבש שמצאו ונדבקו אחד לשני בשמחה ובסתר.
יוגה מול השקיעה. גלאמפינג
לפנות ערב, הצלחנו לספוג את הטבע ולהירגע עם שיעור יוגה שהעברתי לאמהות, מול השקיעה, על רקע הנוף היפייפה. בלילה עם הגיטרה התאספנו כולנו מסביב למדורה, נזכרנו בזיכרונות ישראלים ואפילו חיברתי שיר ערש מתוק וכנה לילדים: ״ילדים לכו כבר לישון. אכלתם לנו את הראש, אז לכו כבר לישון.... ״, צחקנו ונהנינו מאד. לפחות עד הבוקר, כשגילינו על בשרנו מדוע האדם הקדמון לא נזקק מעולם לשעון מעורר. כשהאור הפציע, קצת לפני חמש, הוא חדר לחלל האוהל הלבן והרגיש כמו פנס ניאון בתוך האישונים. כשאני מנסה בתחנונים לעודד את בתי הקטנה לחזור לישון, זיהיתי
בזווית עיני עוד אמא מותשת מניקה מחוץ לאוהל. הנהנו זו לזו בעייפות ולאות הזדהות וחזרנו לנסות לתפוס עוד כמה דקות שינה.
בבוקר, האמא שהקימה את האוהל, הספיקה כבר לסיים לערוך חוזה משפטי, להכין ארוחת בוקר ולהעביר בהתנדבות שיעור פילטיס. חשבתי לעצמי שעם כל הכבוד לאבות נטולי החולצה והפחמימות, אין ספק שנשים הן פאר היצירה. תהיתי בליבי (בעודי נמתחת בין תרגילי הפילאטיס על האדמה), איך פעם אנשים באמת חיו ככה, יחד (לא כולל הפילאטיס והגלאם). כמה כוח יש בזה, בתחושת השייכות הזו, בעזרה הדדית. בלהיות יחד, כשבט.
פעם אנשים באמת חיו ככה, יחד, לא כולל הגלאם והפילאטיס.
בתום המסע, התפצלנו למכוניותינו הממוזגות ויצאנו לדרכינו. כל משפחה, בדרכה לביתה, להתקלח !
נאלצתי להודות בפני עצמי ובפני האיש שלי שהטיול היה הצלחה ענקית. גלאמפינג זה כיף!
ובכל זאת, כשהאבות סיכמו והתחילו לדבר על כך שהקמפינג הבא יהיה ארוך יותר ונועז יותר,
חשבתי בליבי שאשמח בטיול הבא, לישון בחושך מוחלט, במלון, עם מקלחת ומזגן, גם זה גלאם.
הגלאם עושה קאמפינג. צילום: תמי פדרמן
מומלצים
