ביקורת סרט - "ג'סטה": שטחי, אך יספק את הצופים הצעירים
חבורת הנערות שהגיעה לצפות באון רפאלי (אח של) אומנם יצאה מרוצה מהקרנת הסרט "ג'סטה", אך המבקר שלנו נותר עם יותר מדי שאלות קטנוניות ומסקנה חותכת אחת: לפנינו סרט קפיטליסטי המלמד בני נוער להתעקש על הדבר החשוב בעולם - כסף. עצוב, אבל לפחות דודו ארז מפתיע לטובה
חבורת הנערות בגילאי העשרה המוקדמים שקיבלה בצהלות את הרגע בו נצפה און רפאלי לראשונה על המסך היא קהל היעד של "ג'סטה". הרבה יותר מאשר המבקר בעשור החמישי של חייו שישב באופן מחשיד לבדו באולם והתוודע זה עתה לאח-של-בר.
ובכל זאת, הנה כמה מחשבות שעלו במוחי במהלך הצפייה:
1. האם מסתתר משהו מאחורי הבחירה לקרוא לאביו העבריין של רפאלי בסרט, רפי?
2. האם הטלפון שמקבל טייקון הייטק ממפיק הסרטים "מר אדרי" הוא סוג של חנופה לאיש שהשקיע כסף ב"ג'סטה"?
3. האם שניים משלושת גיבורי הסרט הם יתומים? או שזוהי דרכה של ההפקה לחסוך כסף על שחקנים שיגלמו את אבא ואמא?
4. מדוע איננו עדים אפילו לנפש חיה אחת שאכן משתמשת באפליקציה הלוהטת שעל שמה קרוי הסרט?
5. ממתי הפכה מסעדת "מסה" בתל-אביב למקום מפגש של בני נוער מפונפנים?
6. ומי לעזאזל הוא בעליה של וילת החלומות שבה מצולם הסרט?
מודה, אלו שאלות קטנוניות בחלקן, אבל הסרט שביים קובי מחט לפי תסריט שכתב בשיתוף עם איתי מאירסון ("מלחמת 90 הדקות") בהחלט מצדיק אותן. מאידך, סביר להניח שאף לא אחת מהן ניקרה במוחן של החוגגות מהשורות למעלה והן, אחרי הכל, קהל היעד המובהק והבלעדי של הסרט. לא אותו אדם שישב, כנזוף, למטה בצד.
עלילת "ג'סטה" עוקבת אחר שלושה בני נוער, אדם (רפאלי), שחר (נאיה פדרמן) ו"פיתה" (מתן לקס) השמן-גרגרן, שמפתחת את האפליקציה שעל שמה קרוי הסרט ובבסיסה עיקרון פשוט: תן לי ואתן לך. שיעורים בהיסטוריה, נניח, תמורת שמרטפות. קצת מוזר שאף לא אחד מהחבר'ה האלה עובר בתור גיק מחשבים – השמן, למשל, בעיקר רוצה לאכול – אך זוטות שכאלה לא טרדו, כמדומה, את מוחן של בנות ה-12 הנ"ל.
עוד ביקורות קולנוע:
זוג יונים: "מפשיט את חיי הנישואים"
"ספיידרמן: השיבה הביתה": הכי צעיר, הכי טכנולוגי וכמעט הכי טוב
"להתראות גרמניה": בדיחת שואה לא מצחיקה
"גנוב על העולם": אקשן לילדים, רטרו להורים
"להציל את נטע": ארבעה סיפורים וקלישאה
מנכ"ל חברת הייטק (מולי שולמן) המבקש לרכוש את הזכויות לאפליקציה מנסה לפתות את המפתחים הצעירים באחוזה מהודרת, מסעדות פאר, מכוניות יוקרה ויאכטה קורצת – אך הם מסרבים להיענות להצעתו הכספית המעליבה. למעשה, זהו סרט המלמד בני נוער להתעקש על הדבר החשוב בעולם – כסף. הסרט אינו באמת מבקר את העולם הקפיטליסטי שאליו מתוודעת השלישיה, וגם לא את היבטיה הבעייתיים של האפליקציה שפיתחו – האם זהו מקרה שגיבור הסרט הוא אחיו (במציאות) של אחד ממפתחיה של אפליקציה המעודדת בריונות ברשת – כי גם אלה הלוא אינם מעניינים את הקהל שאליו פונה הסרט.
אבל ישנן גם כמה מעלות לסרט, ואחת מהן היא הופעתו של דודו ארז בתפקיד "באטלר" המשרת את החבורה באחוזה שאליה הם עוברים על מנת להמשיך ולתחזק את האפליקציה. משחקו כה משומן ומדויק עד שחיכיתי לרגע שבו משהו יגרום לקצר חשמלי אצל ה"באטלר" – ויחשוף את קרביו הממוחשבים. זה אומנם לא קרה, אבל הסרט בהחלט מצטיין בטוויסט או שניים שהופכים את הצפייה בו לפחות צפויה.
על פיתוח היישומון הפופולרי הם עובדים, כך נראה, פחות מחמש דקות בשבוע, אך על תזונתו הבריאה של "פיתה" מופקדת מאמנת כושר מהחלומות (הילה ערן), שאף מסייעת לשלישיה מול האקר סחטן שהשתלט על פעילות האפליקציה.
סיפור משנה מעמת את אדם עם אביו (יאיר ניצני) הכלוא על מעשי הונאה. אדם, שניתק את הקשר עם אביו (וגורלה של אמו אינו ידוע), מתקשה לסלוח לו על ההשפלה שחווה בבית הספר בעקבות מעצרו. מערכת היחסים הטעונה ביניהם, שבקלות יכולה הייתה לעמוד במרכזו של סרט לגמרי אחר, אינה זוכה כאן לפיתוח. נדמה שהתסריטאים המציאו אב כלוא בעיקר כדי שיוכל (באופן מופרך למדיי) לנצל את המקום בו הוא נמצא ולספק מידע חיוני לעלילה.
"ג'סטה" הוא השני (אחרי "כמעט מפורסמת") מבין שלושה סרטי נוער המיועדים למשוך הקיץ את בני/בנות העשרה אל אולמות ההקרנה. כמוצר צריכה שזהו ייעודו היחידי - אין טעם להחיל עליו פרמטרים ביקורתיים מחמירים. "ג'סטה" ראוי אמנם להתייחסות בדיוק כמו כל סרט אחר, אך ספק אם סיפור משכנע, בימוי יצירתי ומודעות ביקורתית הם הדברים שאכן מעניינים מישהו מיוצריו או צופיו הפוטנציאליים. כך גנח המבקר הטרחן והמשיך את ירידתו האיטית במדרגות היציאה, נרמס כמעט על ידי מעריצות רפאלי ג'וניור.
