משפחה אחת גדולה: הצצה למחנה הקיץ של בני משפחות נפגעי הטרור
הם איבדו בן משפחה במלחמה או בפיגוע ומנסים להתמודד עם השכול בסביבה שבה יש אנשים שעברו חוויה דומה לשלהם. גם השנה התכנס מחנה הקיץ של ארגון "משפחה אחת" שבו מותר לדבר על הכל בלי לחשוש. "אחרי כל מחנה אני יוצא מחוזק, עם חברים חדשים", אומר דביר ליטמן, ששכל את אביו ואת אחיו
"במקומות אחרים, כשהייתי מדבר על אח שלי, אנשים השתתקו. היה קשה להם לדבר. פה כאילו האווירה מאוד חופשית. אפשר לצחוק על הכול, לדבר על הכול". כך אומר יצחק שראל, אחיו של בניה ז"ל שנהרג במבצע צוק איתן, ואחד המשתתפים במחנה הקיץ לאחים שכולים שמפעיל ארגון "משפחה אחת" והתכנס היום (א') זו השנה ה-16.
מרחוק זה נראה כמו מחנה קיץ לכל דבר. נערים בחולצות סגולות אחידות, נחים על הדשא, דגלים, קולות צחוק - הרבה צחוק - כאפות ידידותיות וחיבוקים. כשמבינים שכל המשתתפים במחנה הם בנים למשפחות שכולות של נפגעי טרור או מלחמה, החיוך מעט גווע אולם המראה לא משתנה: החיבוק שנותנים בני הנוער זה לזה נשאר ומחזק.
ארגון "משפחה אחת" תומך זה 16 שנה בבני משפחות של נרצחי טרור. מחנה הקיץ, המתקיים באופן קבוע בתחילת החופש הגדול, הוא אחד המשמעותיים שבהם. מאות בני נוער וצעירים מחולקים לארבע קבוצות: בנים, בנות, קבוצה מעורבת וצעירים בגילאי 18-24, שנהנים מפעילויות של כיף ואטרקציות, לצד פעולות תומכות וטיפוליות.
היום הגיעו עשרות אופנוענים ממועדון האופנועים הישראלי לבית ספר שדה חרמון, שם התאספו החניכים. כל רוכב צוות לחניך ויחד הם יצאו לסיור רכוב ברמת הגולן ובגליל העליון. "כל מי שמכיר את החוויה של רכיבה על אופנוע מבין כמה זה מדהים. הרגשה של חופש, מרחבים, לראות את הנוף מזווית קצת אחרת, בלי מכשיר טלפון תוך כדי. זה מאפשר להם להפגין נוכחות ולהגיד לכולם 'אנחנו פה'", אומר יניב יאיר, אחד מרוכבי האופנועים, שהגיע עם BMW מרשים.
אחיו של יניב, רועי יעיש ז"ל, נהרג מפגיעת הקטיושה בנקודת כינוס סמוך לקיבוץ כפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. את "משפחה אחת" הוא מכיר גם מצד השכול – אמו נעזרה באנשי הארגון בהתמודדות עם השכול – וגם מצד ההתנדבות. "אני חושב ששותפות הגורל גורמת לכך שהנערים נותנים בי יותר אמון. רק מי שהיה שם יודע ומבין מה זה אומר. אחד סומך על השני וזה חשוב", הוא אומר.
אחד הנערים שהשתתפו במחנה הוא דביר ליטמן מקריית ארבע. בנובמבר 2015 נרצחו בפיגוע אביו הרב יעקב ליטמן ואחיו נתנאל, שעה שבני המשפחה היו בדרכם לשבת חתן של הבת שרה. דביר היה ברכב שבו ישבו הנרצחים, ולא נפגע. זו הפעם השנייה שבה הוא משתתף במחנה.
"בחברה הרגילה שלנו קצת קשה לפתוח את הנושא הזה, עם אנשים שלא עברו דברים דומים, הם לא כל כך מבינים יודעים איך להתמודד עם זה", הוא מסביר את הייחוד שבמחנה הקיץ. "כאן כל אחד מהחברים עבר דבר דומה, איבד אדם קרוב, אז הרבה יותר קל לפתוח את זה, לדבר על זה. כל אחד מבין שהוא לא צריך להתבייש. יש פה את כל סוגי ההתמודדויות, כל אחד בדרך שלו. אחרי כל מחנה אני יוצא מחוזק, עם חברים חדשים, יותר אנשים שמבינים אותי".
חניך אחר הוא יצחק שראל, אחיו של רס"ן בניה שראל, שנפל בקרב ברפיח במבצע צוק איתן ב-2014, לצד סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני, שמגיע למחנה בפעם השלישית. "זה מקום מדהים, מטורף. יש פה המון המון שמחה אמיתית", הוא מספר. "אנשים פה נותנים מכל הלב. אפילו עכשיו יש פה טיול אופנוענים שבאו בשבילנו מכל הארץ. זה מדהים. זו אווירה מטורפת. אנשים פה יכולים ממש לשמוח כי כולם פה באותה סיטואציה. יש המון הומור פנימי, הומור שחור. כל מיני דברים שבמקומות אחרים יגרמו לאנשים להיות מובכים מהסיטואציה – פה זה רץ. אני מפה אקח את השמחה. קשה להבין את זה, אבל זה מדהים".
ארגון "משפחה אחת" מלווה את המשפחות מהרגע הראשון. כיום פועלים במסגרתו כ-500 מתנדבים וכ-40 אנשי צוות בשלושה מרכזי סיוע ארציים. הוא סייע עד עתה לכ-4,000 משפחות של נפגעי טרור ומשפחות שכולות. המנכ"לית שנטל בלזברג ייסדה את הארגון עם בעלה מארק. "מטרת המחנה היא להתעצם ולשמוח, לבכות ולחייך יחד". היא אומרת. "לכל אחד מהילדים שהגיעו לכאן יש בן משפחה שנרצח והותיר חלל בחייו. בלי הנופל החיים כבר לא יהיו אותם חיים, ובשבוע הזה התאחדנו כולנו למשפחה אחת גדולה וחזקה שאומרת לעצמה ולעולם שלמרות הכל נמשיך לחיות ולשמוח".
מנהל מחלקת הנוער בארגון, יצחק פריד, סיפר כי המחנה מקדיש זמן רב לאטרקציות וכיף אך גם לצד הטיפולי. "לצד הכיף יש גם סשנים טיפוליים, מעגלי שיח, שיתופים, ללמד אותם להיפתח אחד לשני ולחלוק עם אנשים שדומים להם", הסביר. "ההורים שלהם מתמודדים עם הניסיון להמשיך את החיים, וההתמודדות של הילדים ובני הנוער מתמקדת לעתים גם באיך לא להקשות על ההורים. אנחנו קשובים לצרכים ולקשיים שלהם".
לדברי פריד, המחנה גם מנתק את הילדים מהביקורת שלעתים נשמעת עליהם. "הילדים האלה רוצים לחיות חיים רגילים, לא רוצים לשתף אחרים כדי שלא ייחשבו אותם ל'אחשל', או ל'בנשל'", הוא אומר, "פה הם מרגישים מנותקים מהדבר הזה, לא מחויבים למה שתחשוב עליהם הסביבה. הרבה ילדים מדברים על כך שכאן הם יכולים לשמוח בלי שתהיה עליהם ביקורת".
לפנייה לכתב/ת 
