צלמת הטבע שהתאהבה בחיות הבר בפארק הירקון
צלמת הטבע עירית דרוב, תושבת רמת גן, מתעדת את חיות הבר בפארק הירקון. לרגל תערוכת צילומים חדשה שתוצג בתיאטרון היהלום בר"ג היא מעניקה לנו הצצה לרגעים האהובים עליה במיוחד: תן זהוב מנסה לצוד דוכיפת, גורי תנים יונקים מאימם, שלדג לבן חזה צד פשוש, וזיקית צדה חרקים. "כל היופי נמצא מחוץ לחלון שלנו, בלב העיר, אם רק נלמד להתבונן", היא אומרת. "לצערי, הטבע רק הולך ונעלם"
צילום: עירית דרוב עריכה: ארז ארליכמן
הדוכיפת והתן
התמונה צולמה בהפתעה גמורה. הייתי בטיול של אחר הצהריים עם אדי, הכלב שלי, בפארק הירקון. עצרתי ליד התנים הזהובים שחיים בפארק. אימא שלי בדיוק עברה בהליכה היומית שלה ולקחה איתה את אדי לטיול. ישבתי ליד התנים, הדוכיפת עמדה שם. ראיתי את התן מתקרב לעברה, כיוונתי את המצלמה והקלקתי.
חייכתי לעצמי. הדוכיפת דרוכה, התן מביט בה במבט זומם. הדוכיפת עפה בסופו של דבר, אבל התמונה הזאת תמיד תישאר חקוקה בזכרוני.
גורי תנים זהובים - רגע ההנקה
מאז שהתחלתי לצלם תנים, זוהי התקופה האהובה עליי וזה הרגע שאני מחכה לו בכל שנה. הדור החדש של התנים מגיע בכל קיץ. הם מתוקים, תמימים וסקרנים. אלו הרגעים הכי יפים של התנים, שמהם אני לומדת כל כך הרבה על חיי המשפחה שלהם, על המסירות, על הנאמנות, על המחויבות, על האהבה ועל שיתוף הפעולה ביניהם.
עד לרגע ההמלטה זו הייתה משפחה בת שלוש נפשות. בשגר הזה הצטרפו שישה גורים למשפחה. הבוגרים תמיד שמרו עליהם במסירות. לא הייתה לי התחלה קלה איתם, לקח להם זמן להתרגל לנוכחות שלי, אבל ברגע שזה קרה - נשברו המחסומים. וכאילו במיוחד לכבוד יום ההולדת שלי צילמתי את התמונה שבה האימא היניקה אותם מולי. קיבלתי את המתנה הכי טובה ליום ההולדת.
תן זהוב מרים שקית אשפה שהושארה בפארק
בתמונה מסתתר סיפור על תן מיוחד שמאוד נקשרתי אליו. הוא היה רץ לעברי כשראה אותי מרחוק. ממש הזכיר לי כלב בהתנהגות שלו. הוא נהג ללכת אחריי, להתיישב לידי, להסתכל עליי במבטים אנושיים ולהראות לי "טריקים" שאופיינים למשפחת הכלביים.
בתמונה זו הוא הלך לעבר אשפה והרים בפיו שקית זבל שהושארה על הדשא. הוא עבר לידי עם השקית במבט גאה על ה"מציאה" שלו, והשאיר אותי עם תמונה שהיא סטירת לחי עבור כולנו בכל מה שקשור לנושא איכות הסביבה.
תן נושא דג מת בפה בתקופת הזיהומים בירקון
זה כבר היה בשעות הבוקר המאוחרות, לאחר שעות ארוכות של צילומים בפארק הירקון. הייתי בדרכי הביתה ועצרתי לרגע על הגשר בשבע טחנות, ולפתע ראיתי אותו. הופתעתי לראות את התן הזהוב עם דג בפה. כנראה לא עדכנו את התנים לגבי הזיהומים בירקון.
תמיד רציתי לצלם תן בציד. זאת אולי הסצנה החסרה אצלי בפאזל המורכב מאוד של התנים. בטח שלא כך תכננתי את זה - לראות תן עם דג מת בפה. מת כמו הרבה דגים אחרים, בין היתר, בגלל הזיהומים החוזרים בירקון. מאז יצא לי לראות את התנים בירקון אוכלים דגים מתים בעקבות הזיהומים. אז נכון שזה לא ציד, אבל זאת גם דרך לשרוד, לפחות בשביל התן. בשביל הדגים זה כבר אבוד.
הכלב הנטוש שלקח אותי רחוק
אימצתי אותו לפני כשבע-שמונה שנים מהכלבייה העירונית בתל אביב, ומאז החיים שלי השתנו. ההתחלה הייתה קשה עד בלתי אפשרית, אבל אחרי תהליך שיקום ארוך ומייגע זה השתלם. היום הוא החבר הכי טוב שלי.
הוא מלווה אותי בהרבה צילומים ומתנהג למופת. הוא באמת משהו מיוחד. למדתי בזכותו הרבה דברים על אהבה בלי תנאים, על חברות, על מחויבות, על נאמנות, על סבלנות, על מסירות ועל תקשורת. אדי הוא הסיבה העיקרית לאהבה שלי לבעלי חיים, שהתחילה רק לפני כמה שנים. תמיד אהבתי את הטבע, אבל מבעלי חיים תמיד פחדתי, עד שאימצתי אותו.
בז מצוי לוכד ערצב על רקע עוברי אורח בדשא
לכאורה זו טעות. אבל הדברים הכי טובים בחיים קורים לפעמים בטעות. האנשים ברקע נכנסו לי לפריים כשעקבתי אחרי הבז בתעופה. בהתחלה התאכזבתי וכמעט מחקתי את התמונה מהמצלמה באותו הרגע.
לקח לי כמה שניות להבין מה היא מעוררת בי. "דו-קיום" היא המילה הראשונה שקפצה לי לראש. כל אחד עסוק בשלו. אם רק יכולנו לאמץ את הגישה הזאת ולחיות לפיה, אולי הכול היה נראה אחרת.
כחול חזה – חוויה שלא אשכח
מדובר בפרט מאוד מיוחד. היה לי חלום קטן לצלם תמונה יפה של כחול החזה. גיליתי את הפרט הזה בפארק. וכך התחיל רומן בינינו.
בפעמים הבאות שהגעתי למקום שלו הוא זיהה אותי ויצא לעברי כשהוא שר בקול הזמיר היפה שלו. זוהי הפעם הראשונה שקרה לי דבר כזה עם ציפור. הוא התקרב אליי, עמד על ענפים, קפץ על האדמה והשאיר לי מזכרת שלא אשכח לעולם.
קורמורן גדול ברגע תפיסת דג
מאז שהתחלתי לצלם ולהכיר ציפורים אני מחכה לקורמורנים כל שנה. אני נהנית לצפות בהם צוללים, עפים או מייבשים את הכנפיים. לצלם אותם צדים דג זו משימה לא קלה.
הם בדרך כלל אוכלים את הדגים כשהם בתוך המים או בתוך שניות ספורות מרגע שהם עולים בחזרה מהמים. נדרש הרבה מזל לתעד אותם, בדיוק כפי שקרה לי כאן. את הקורמורן הזה ראיתי נאבק בדג ענק. רצתי במהירות לכיוונו כדי להספיק לתפוס את הרגע ואכן הצלחתי, אבל לו פחות הצליח. היו לו עיניים גדולות.
נץ מצוי שותה משלולית על האספלט
זה התחיל כמו כל בוקר, בטיול עם אדי והמצלמה בפארק הירקון לפני העבודה. הייתי בדרכי חזרה ולפתע ראיתי מרחוק ציפור גדולה ליד השלולית. הבטתי מבעד לעדשה וקלטתי שזה נץ.
רצתי מהר מסביב כדי לא להבריח אותו. התקרבתי לאט-לאט מטרים ספורים ממנו, כשאדי לידי, מסתכל עליו. התיישבתי על האספלט והקלקתי כמה שיכולתי. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יעבור שם ויבריח אותו. בכל זאת, זה עדיין בלב העיר. צדקתי, כמובן. עברה שם אישה אחרי שתי דקות בריצת הבוקר שלה. אבל אני את שלי עשיתי.
שלדג לבן חזה הורג פשוש
בוקר שגרתי. טיול בוקר עם אדי והמצלמה ליד הבית. לבן החזה עמד כהרגלו על עץ. זוהי אחת הציפורים האהובות עליי. עצרתי כדי להתבונן בו, אפילו לא הוצאתי את המצלמה.
כעבור דקה הוא עף וחזר עם הפשוש המסכן הזה. זה משהו שלא רואים כל יום. מיד שלפתי והקלקתי. לאחר שהוא הרג אותו הוא עף איתו, ככל הנראה להאכיל את הגוזלים, ואותי הוא השאיר המומה.
זיקית מתכוננת לתפוס חרקים
אומנית ההסוואה התגלתה בפניי. רגע לפני כן עברה בי מחשבה לראות זיקית באותו המקום בדיוק, אך לא שיערתי שכך אכן יהיה. חלפתי על פניה ובזווית העין הבחנתי במשהו מוזר. חזרתי אחורה על צעדיי, בחנתי טוב-טוב את כל הצמחייה, ולפתע היא התגלתה לנגד עיניי. שמחה גדולה ואושר. מיד התקשרתי לחברה טובה לשתף אותה בחוויה.
נשארתי לידה כשעה. צילמתי, צילמתי וצילמתי. ההתחלה לא הייתה מרתקת במיוחד. היא עמדה בלי לזוז כדי להתחמם בשמש. לאט-לאט היא זזה לענף אחר. העיניים שלה חוקרות לכל כיוון את הטרף שלה. היא בסך הכול הייתה רעבה וחיפשה את ארוחת הבוקר שלה. ובסוף היא מצאה.
הצפרדע שהפתיעה
קוראים לה ציפי והיא חברה אמיתית. היא הגשימה לי חלום קטן לצלם צפרדע נחלים. היא פצפונת ומתוקה ובהחלט הייתה הפתעת היום שלי. האמת שאין לי מושג איך ראיתי אותה, אבל ברגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק.
זה קרה במאי 2016. רוב הזמן היא לא עשתה כלום, אבל ברגעים שכן - הרגשתי הנאה גדולה. מדי פעם היא קפצה וקרקרה. פעם אחת ראיתי אותה (וגם צילמתי) אוכלת ראשן, פעם אחרת בהזדווגות, והנה בתמונה - אחת הפעמים של קריאות החיזור. מאז גדלה הצמחייה ונעלמו עקבותיה. אבל עדיין אפשר לשמוע אותה. ותמיד אזכר בה בחיוך.
לבנית קטנה עומדת לצד דגים מתים בזיהום בירקון
בשנה האחרונה הייתי עדה לכמה זיהומים בירקון. כל זיהום כזה פוגע קשות במרקם האקולוגי. הסימן הראשון שלי הוא האנפות שעומדות ביחד ומחפשות למלא את הקיבה שלהן. כשאני מתקרבת למים, אני רואה את הדגים הגוססים שמנסים לנשום את נשימתם האחרונה. זה מראה שקשה לשכוח. הצמרמורות מחלחלות בכל הגוף והלב נופל.
זה ממשיך אחרי שהדגים מתים. וכמובן שלא רק הם מושפעים - גם צבי ים, שפמנונים, צלופחים, חרקים, יונקים וציפורים. כולם נפגעים. שרשרת המזון היא מושג מאוד מורכב שייתכן ולא נבין אותו לעולם. כל אירוע כזה משפיע קשות על האיזון העדין של הטבע שלנו, ולצערי הטבע רק הולך ונעלם. הזיהומים הללו השפיעו עליי קשות, עד כדי כך שפתחתי עצומה בשם "זיהומים בירקון - זה לא יעבור בשתיקה", שנועדה לגרום להעלאת המודעות בציבור ולהביא לענישת האחראים לזיהום.
התמונות שצילמתי במרץ 2017 בהחלט הצליחו להעלות את המודעות בתקשורת הארצית, אבל זה לא מספיק. קובעי המדיניות בארץ מונעים מאינטרסים אחרים. צריך לזכור שהכוח האמיתי הוא בידיים שלנו, אף אחד לא יילחם את המלחמות שלנו, אבל זה לא אומר שלא ננצח.
אני מוצאת את עצמי נלחמת עבור כל פיסת טבע שנותרה כאן, עבור כל בעל חיים, עבור הצומח. אני זועקת את זעקתם של כל אלו שלא יכולים לדבר. ואולי הם כן מדברים, אבל אנחנו לא באמת מקשיבים. כל מה שהם רוצים זה לשרוד. ומי אנחנו בלעדיהם? הם האוויר שלנו, היסודות שלנו, החיים שלנו.
אם רק יכולנו ללמוד לכבד אותם, העולם שלנו היה נראה אחרת. אולי יום אחד נצליח. אפשר להתחיל בקטן, להציץ מבעד לחלון ולהבין כמה מדהים שכל היופי נמצא מחוץ לחלון שלנו, בלב העיר, אם רק נלמד להתבונן, אבל באמת להתבונן.
תערוכת הצילומים "טבע פראי בעיר הגדולה - פארק הירקון" של עירית דרוב, תוצג החל מיום שישי 14.7.17 מ-10:00 בבוקר בחלל המרכזי של תיאטרון היהלום ברמת גן ותינעל בסוף החודש. התערוכה הוקמה בסיוע עיריית רמת גן. אוצרת התערוכה: יעל מרגלית. הכניסה ללא תשלום.
לפנייה לכתב/ת 
