אנחנו הדור המתגרש וזה הסיפור שלנו
אם הסבים שלנו היו חלוצים, וההורים שלנו גדלו יחד עם המדינה והספיקו לעבור מלחמות לפני ששקעו לבורגנות זעירה, אז אנחנו אחרים. הסיפור שלנו אחר. אנחנו הדור המתגרש וזאת האודיסיאה הגדולה של חיינו. זה גם הסיפור המופלא שנספר לנכדים. איך במקום לייבש ביצות ולבנות מדינות, אנחנו אלו שהתפרקנו עד היסוד ולימדנו את עצמנו איך לבנות את הכול מחדש
השבוע קלטתי פתאום שעברו שלוש שנים מאז אותו יום בו ארזתי את עצמי לתוך התיק הישן מהטיול להודו, ויצאתי מהחיים שהכרתי. כמה בגדים, סט מצעים, שתי מגבות, מחבת וסיר, משוגר בבעיטה אל עולם חדש ולא מוכר. שלוש שנים עברו, ועדיין לא החלטתי אם הן חלפו לאט או מהר. אם זה מרגיש כאילו שזה קרה רק אתמול או שחיים שלמים התגלגלו מאז.
לא מעט הספקתי בגלגול החדש הזה. בהתחלה (טוב, לא ממש על ההתחלה) נשרפתי חי מרוב עלבון וקנאה. כעסתי כמו משוגע. צרחתי עד שהקירות רעדו והתנים מהיער ענו לי ביללות. נשמתי הכי עמוק שאפשר ומיליון פעמים כאילו חיי תלויים בזה. שחררתי כל רגע מחדש את כל מה שכבר לא הייתי צריך יותר. וגם רקדתי ושמחתי, שרתי וחיבקתי מלא. על אמת כזה. הרשיתי לעצמי להישען על אחים וותיקים והופתעתי לגלות שמצאתי חדשים. טובים כאלה, כמו שאתה לא מצפה למצוא באמצע החיים. כמו שלא קורה לך, אלא אם התגרשת.
השבוע גם הבנתי שזה הסיפור של הדור שלי, הגירושים. זה המסע הגדול שלנו, זה ולא הטיול שאחרי הצבא. אם הסבים שלנו היו חלוצים וההורים שלנו גדלו יחד עם המדינה והספיקו לעבור מלחמות לפני ששקעו לבורגנות זעירה, אז אנחנו אחרים. הסיפור שלנו אחר. אנחנו הדור המתגרש וזאת האודיסיאה הגדולה של חיינו. זה הסיפור המופלא שנספר לנכדים - איך במקום לייבש ביצות ולבנות מדינות, אנחנו אלו שהתפרקנו עד היסוד ולימדנו את עצמנו איך לבנות הכול מחדש. בצעדי תינוק אנחנו מדדים בשנים הראשונות האלו, שנות הפוסט נישואים שלנו, ובדיוק שם מתחילה לכולנו אותה אודיסיאה, אותו מסע גדול, מורכב, לעיתים בלתי ייאמן. מסע שמי בכלל יודע מתי נוכל (אם נוכל), להרגיש שהוא הסתיים.
ומה שהתחיל ב"איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה לאהבה?", כמו שכתב דודו טסה, הופך עם הזמן להבנה שמעבר לקשיים וללילות הקרים, יש שם מתנה אחת גדולה. הזדמנות לתקן באמצע החיים את כל מה שהתקלקל לנו בדרך. אז לרגל שלוש השנים שעברו, הנה שלוש נקודות שצפו לי מול הפרצוף ממש לאחרונה. שלוש תובנות פשוטות, אליהן יכולתי להגיע רק אחרי שלוש שנים שהיו כל דבר מלבד פשוטות:
1. הפצעים שלנו כאן כדי להישאר
אין דבר כזה להיות נקי מכל מה שרצינו לשכוח, אין טהור ומשוחרר. יש רק נקי יותר, כזה שצמח מתוך אותו פצע, וגם בימים בהם אתה מגרד את הצלקות והפצעים נפתחים לרגע, לפחות הגעת אליהם הפעם ממקום אחר, בריא יותר, גם אם כבר חשבת שזה בכלל עבר.
בשבוע שעבר ישבתי במסיבת סיום של הבן, לצידה של גרושתי כשבינינו הקטנה. כשהיא שיחקה עם הטלפון של אימא קלטתי פתאום את התמונה שלה ושל הבחור שלה, שותפי לאותה דרמה עתיקה. לשבריר שנייה נחשפתי לאושר שלה, לאותו חיוך זורח שהפעם מוקדש לגבר אחר. דרך ארוכה כל כך עברתי בשלוש השנים מאז שאותה דרמה החלה, אבל עדיין את הסטירה שהביא איתו הרגע הזה הרגשתי בתוך העצמות. וזה היה עוצמתי כל כך, עד שלמרות שחצי שעה אחר כך כבר זרמתי עם החיים, למחרת קמתי עם חום ועברתי יומיים של מחלת פצועים שכזאת. לא מחלה אמיתית כמו של אנשים בריאים.
אז הם כאן, והם יהיו איתי גם מחר. אולי אני אהיה אחר, אולי אלמד יום אחד לשאת אותם בגאווה, בלי לצפות שהם ייעלמו. אולי אפילו אוכל להתגאות בהם, כמו לוחם זקן שהגיע אל הנחלה ועכשיו הוא מראה לילדים את סימני הקרב. סימנים של חיים שמאחורי כל אחד מהם יש סיפור. סיפור של כאב ושמחה, של כישלון וניצחון.
2. הזיכרונות הטובים ממנה נעלמו
בתוך ההבנה הזאת שיש דברים שלא נעלמים גם אם תנסה להדחיק, פתאום גיליתי שיש גם כמה דברים שכן נעלמו. גיליתי שאיבדתי את כל הזיכרונות הטובים שלי מחיים שלמים איתה, וזה קצת הפתיע אותי כי מה זאת אומרת שאין לי שום זיכרון טוב ממנה? איך זה יכול להיות?! הרי בתוך כל 18 השנים האלו שהלכנו יחד, שהיינו אחד, בטוח שהיו לפחות כמה מאות רגעים צלולים של שמחה, של אהבה ושל צחוק. הרי אהבנו וטיילנו ועשינו ילדים וצמחנו יחד, אז לאן בדיוק כל זה נעלם לי? יכול להיות שמרוב ניסיון לשחרר ולשכוח, להיות נקי ממנה ומהדרמה שלי, הלכתי מעט רחוק מדי ורוקנתי גם את סל המחזור? עצוב.
3. הידידות שמאזנות אותך
נסיים בתובנה קלילה שעלתה לי לאחרונה, מחויכת אבל עדיין חשובה. אז ככה: כל גבר גרוש חייב לפחות שתי חברות טובות שיסבירו לו שהוא דביל, אחרת יהיה פה כאוס. ברצינות, זה צריך להיות חלק אינטגרלי מ"ערכת ההסתגלות למתגרש הטרי" שהמדינה צריכה להעמיד עבורנו. יחד עם הנחות משמעותיות בעלויות המחייה ותרפיה על חשבון המדינה.
כי בואו נודה באמת, אנחנו יוצאים מ-15-20 שנות זוגיות היישר אל תוך מציאות בה מיליון נשים מחפשות אהבה, או סתם סקס לפעמים. והרי אף פעם לא באמת הבנו נשים. בטח שלא בגיל 20, ויש מצב שאם הגענו לגירושים, הרי שגם היום אנחנו לא באמת מבינים אותן.
אז קחו גבר שצמא להרפתקאות חדשות, תוסיפו לזה את שוק הבשר שהולך שם בחוץ ותקנחו בחוסר היכולת שלנו להבין למה בדיוק אתן מתכוונות, ולסיכום תקבלו מתכון לקטסטרופה, כזאת שאני די משוכנע שכל אישה רווקה או גרושה תהנהן כרגע בהבנה כי היא כבר חוותה אותה על בשרה. אז לי יש שתיים-שלוש ידידות טובות כאלו, שעושות לי סדר בראש, כל אחת בתורה ובדרכה.
אחת מתעצבנת עליי וקוראת לי "דפקט" בצורה שאיכשהו נשמעת אוהבת, השנייה מסבירה לי בעדינות שאני "יצור מורכב" והשלישית לא מתביישת להגיב ב"פחחחחחח" כשאני מזבל לעצמי את המוח. ובמהלך הדרך המבלבלת הזאת, הן מצליחות לפעמים לארגן עבורי את הבלגן שהוא אני, ולהפוך אותי למישהו שיצא השבוע לשני דייטים! וזה, אתם חייבים להודות, כבר סוג של התקדמות.
