מלך השכונה: הצצה לעולם של העורב האפור
יש הטוענים שהעורבים פוגעים ביבול ובפירות, שודדים ביצים וגוזלים, מפרים את האיזון והמגוון האקולוגי, והם אפילו מואשמים בנקמנות נוסח היצ'קוק. אך יש עוד צדדים מרתקים בחיי העורבים, שמוגדרים כעופות מזיקים. הם תורמים רבות לסילוק פגרים, אשפה ובעלי חיים חולים, נחשבים להורים מסורים וניחנים בסקרנות, חוכמה וחיי חברה מעוררי התפעלות
שמו המדעי של הסוג עורב - Corvus - גזור מלטינית ופירושו האטימולוגי לא ידוע. זיהויו של העורב המופיע במקרא אינו מוטל בספק. ישראל אהרוני, הזואולוג הישראלי הראשון, ציין כי מקורו של השם עוֹרֵב הוא "כי שָׁחוֹר כעֶרֶב" (כנאמר בתהלים: "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב").
שמו הערבי (غراب - "רוראב" )משמר היטב את השם העברי, ואילו בתלמוד הוא כונה גם בשם קֻרְקּוּר, בשל קרקורו הידוע. גם שמו האנגלי והגרמני - Crow - הוא כהמיית קריאותיו הגרוניות (אגב, יש לעורבים מסוימים יכולת חיקוי טובה, אפילו של קול אדם ושל נביחת כלב).
Cornix הוא שם המין של העורב האפור. המיתולוגיה היוונית מספרת כי קורוניס, שהייתה פילגשו של האל אפולוֹ, שלחה פעם את קוֹרָאכּס משרתה להביא מים. מכיוון שקוֹרָאכּס איחר לשוב, כעס האל אפולוֹ והפכו לציפור שחורה שנקבים במקורה, ומהם דולפים המים שאותם היא מבקשת להביא לאפרוחיה.
העורב נחשב לציפור השיר הגדולה בעולם (והעורב האפור במקום טוב באמצע). בעבר נחשב העורב האפור לתת-מין של העורב האירופי, ולמעשה עד היום קיימים בני כלאיים פוריים שלהם והביולוגיה שלהם דומה מאוד, לרבות קריאותיהם המונוטוניות והגרוניות. יש המאמינים כי האוכלוסיות נוצרו בתקופות הקרח ובתקופות בין-קרחוניות בתקופה הגיאולוגית הבפלייסטוקן . עד היום הוגדרו ארבעה תת-מיני עורבים (אירופי, קווקזי, מצרי ועירקי). בעולם מצויים 40 מינים, ובישראל שבעה מינים (כולם יציבים – חיים בישראל לאורך כל ימות השנה).
מלבד העורב האפור הנפוץ והמתפרץ ברוב אזורי הארץ (למעט החבל במדברי, החורשים הצפופים והחרמון), יש להזכיר את העורב קצר-הזנב (C. rhipidurus),המקנן ופעיל בנאות מדבר, את העורב חום-העורף (C. ruficollis), המקנן באזור המדברי ומותאם היטב לתנאים הקיצוניים ביותר, את עורב מזרע (C. frugilegus), החורף בלהקותיו בשדות השפלה, החוף והצפון באופן מקוטע ומשתנה, את העורב ההודי (C. splendens), שהוא מין פולש ומתפשט, המקנן באזור אילת, את הקאק (C. monedula), עורב קטן שמצוי בשטחים חקלאיים ומערות באזור הים-תיכוני (בעבר היה מוגבל לשפלת יהודה ואזור שכם), ואת העורב השחור (C. corax) - גדול העורבים בעולם, מקנן נדיר ביותר שנמצא באזורי ספר ובמצוקי מדבר ספורים בנגב ומדבר יהודה.
מינים אחרים השייכים למשפחה זו אך נמנים עם סוג אחר הם מיודענו העורבני (Garrulusglandarius), מהנפוצים ביותר בעורבים והצבעוני שבהם, המצוי בפארקים וחורשים בכל האזור הים-תיכוני, וכן שני מינים אלפיניים נדירים מאוד הקרויים זגים, המזדמנים לחרמון (זג צהוב-מקור וזג אדום-מקור, השייכים לסוג Pyrhocorax).
מקור כל מיני העורבים כנראה באזור הפליארקטי , שמשתרע על חלק נרחב בחצי הכדור הצפוני-מזרחי,, אם כי עדיין יש הטוענים שמקורו של הסוג עורב באוסטרליה, ויש כאלה הטוענים שדווקא באמריקה. על פי מחקר מפורט שהתבסס על רצפי דנ"א מיטוכונדרי, הפיצול הראשון שהתרחש יצר את המינים של העולם הישן, האוריינטלי והחדש. המין עורב אפור שחי אצלנו התפתח מהעורב האירופי (C. corone) ובעבר נחשב לתת-מין שלו, ורק בשנת 2012 הופרד כמין עצמאי.
לבושו דו-גוני, בשחור מבריק ואפור. הצבע השחור מצוי בראשו, בחזהו, באברות התעופה שלו ובזנבו. הנקבה גדולה במקצת מהזכר. המקור חזק ומגושם, חד וכפוף מעט בקצהו, כמו אצל שאר מיני העורבים. בכנפיו הרחבות הוא מתמרן היטב באוויר וגם דואה בגבהים נמוכים, אך בדרך כלל הוא עף בתעופת חתירה איטית ורדודה.
הווריאציות הצורניות של העורב האפור בנורבגיה, למשל, נבדקו מתוך 734 פרטים שנאספו במשך שש שנים. נבדקו פרמטרים שונים (צבע לוע, צבע פלומה, אורך ורוחב נוצות ועוד), וכך התברר כי עובי הגולגולת של נקבה בת 19-15 חודשים היה דק, מה שמבדיל בין הצעירים לבוגרים. ההבדל המדויק בין הזכר לנקבה, הכמעט זהים, הוא באורך המקור ועוביו.
התברר באותו מחקר כי אורך המקור משתנה לפי קו הרוחב. כך, בקו רוחב צפוני המקור של הנקבה ארוך יותר ואילו הזנב קצר יותר משל הזכר, ולעומת זאת אורך הכנף דומה בשני המינים בזוויגים . .מכל מקום, אורכו הממוצע של העורב האפור 51-44 ס"מ, מוטות כנפיו 100-84 ס"מ, ואילו משקלו כ-510 גרם בממוצע.
תפוצת קינונו במערב הפליארקטי, והוא יציב ומקנן נפוץ במרבית ארצות אירופה (למעט ספרד), מערב אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. אוכלוסיותיו גדלות והולכות בערים בארצות רבות באירופה ואף אצלנו בישראל.
יש סיבות שונות לאורבניזציה הגדלה וההולכת של העורבים האפורים, ובראש וראשונה בשל התרבות האתרים המתאימים לקינון ובגלל שפע מזון זמין וקבוע.
העורב האפור יציב ונפוץ ביותר במרבית אזורי הארץ, כולל בצפון ובמרכז, בנגב ובעמק הירדן. בעבר, לפי חוקר הטבע הנרי בייקר טריסטרם, שחקר את ארץ ישראל במאה ה-19, טריסטרם, העורב הזה היה נפוץ מאוד במרכז הארץ ובדרומה, אך לא היה מצוי בעמק הירדן, ורק לעיתים רחוקות נצפה בצפון הארץ. אין ספק שההתפתחות היישובית והחקלאית מאז קום המדינה סייעה להתפשטותו (אף שבפרק זמן קצר, אולי עשור לאחר קום המדינה, נפגעה אוכלוסייתו מאוד מהרעלת תנים אינטנסיבית, אך היא התאוששה והשתקמה היטב).
העורב האפור מוגדר כאוכל כול, טורף-על וסתגלן מרשים. הוא ניזון ממגוון רב של מזון, לרבות חרקים, מכרסמים, רכיכות, צבים וזוחלים קטנים, דגים ואפילו נבלות. מין זה נחשב לטורף של ביצים ואפרוחים של ציפורים רבות (בעיקר של עופות מים וציד, כמו אגמיות, ברווזים, קורמורנים, תוכיי ים ושחפים), ועל פי מחקרים הוא נחשב לאחד הגורמים העיקריים לכישלון הקינון שלהן.
הוא אף נצפה לוכד ציפורים באוויר, כמו זרזירים ועופות להקתיים קטנים. מבין חסרי חוליות באזורים הלחים הוא ניזון בעיקר מרכיכות וכן מסרטנים, חרקים ועכבישים.
צפיתי פעמים שונות בניסיונות וגם בהצלחה של עורבים אפורים לחמוס אפילו ביצים של סיקסקים, שניסו להגן עליהן בתעוזה ובחירוף נפש אל מול העורבים החמסנים.
במחקר שבוצע במדינות שונות (כמו בדנמרק) על קנים מלאכותיים שהוטלו בתוכם ביצים, התברר כי הם משתמשים בדפוס פעולה מאוד שמרני - הם מחסלים ביצה ראשונה באתר עצמו, אחר כך עפים עם ביצה פעמיים, לפני אכילת הביצה האחרונה ליד הקן המלאכותי.
לפי החוקר קרוז, העורב האפור מסוגל לפתח דגם חיפוש מזון ויזואלי בהתאם לסוג הקן, כמו במקרה של קנים מלאכותיים.
בפארק לאומי בשפך נחל וורטה שבמערב פולין נבדקו בשנת 2003 כ-82 דגימות מזון בעונת הקינון. נתגלה כי 79 אחוז מפריטי המזון כללו חלזונות ורכיכות שבהם הואכלו הגוזלים.
העורב, כשאר בני משפחתו, נוהג להחביא מזון באדמה, במרזבי גגות ובעצים, לרבות אגוזים ובשר, ולנצלם בשעת הצורך. בהקשר זה תועלתו רבה כשאר העורבים והעורבני, בשל היותם מפיצי זרעים של עצים שונים, כל אימת שלא יגלו את שהחביאו והתנאים יהיו טובים לנביטה.
בהיעדרו של הנשר, העורבים הם הסניטרים העיקריים של הטבע. הם מביאים תועלת רבה לסביבה ולאדם בכל אזורי תפוצתם - באכילת פגרי חיות. למי שמתבונן נדמה כאילו העורבים מחלקים בינם לבין עצמם קטעי כביש שבהם כל אחד מהם אחראי על פינוי הפגרים. הם עושים זאת במיומנות ובזהירות רבה מפני פגיעת כלי רכב, ומונעים בכך דריסה של טורפים אחרים, כצבועים, שועלים או תנים, שהיו עטים על הפגרים אלמלא הם.
במקרים שונים תועדו עורבים טורפים יונה או צוצלת (שהן מינים מתפרצים) בבית גידולן. בדרך כלל היו אלו פרטים חלשים שהעורב זיהה מבעוד מועד. בפינלנד צולם סרט, שאף הועלה ליוטיוב, שבו מתועדים עורבים הגונבים דגים מחכות שהוצבו בבורות בשלג. בדומה לשאר העורבים, העורב האפור ידוע כקלפטו-פרזיט, כלומר הוא נוהג לשדוד מזון כמו אגוזים למיניהם מבני מינו ומעורבים אחרים, כמו עקעק .
יש תצפיות מתועדות של עורבים המניחים אגוזי פקאן על מעבר חצייה, ממתינים שמכוניות ידרסו ויפצחו אותם, ואז, כשהאור ברמזור אדום, הם יורדים למעבר החצייה ואוכלים בין בני האדם שחוצים שם.
במחקרים שבוצעו בטבע על 34 עורבים אפורים באמצעות רדיו טלמטריה ותצפיות עקביות התברר כי עורבים לומדים על הימצאות מזון מעורבים אחרים שמגיעים איתם למקום שנת הלילה. העורבים מתקשרים בינם לבין עצמם גם ביום וגם בלילה, ופעמים רבות הם נצפו עפים למקומות שאליהם הופנו על ידי חבריהם.
קיים תיעוד על היתלות הפוכה של שני פרטים בדומה לעורב שחור, למטרת אכילת זרעים ומשחק, מה שמעיד על גמישות מרבית ושימוש בטכניקה מיוחדת זו להשגת מזון קשה להשגה.
נתגלה כי לעורב השחור ואחרים שמיעה טובה יותר בתדרים נמוכים משל ציפורי שיר אחרות, ודומה לשל האדם (מתחת לחמישה-שישה קילו-הרץ), מה שמאפשר ודאי תקשורת מפותחת יותר בשעת הצורך.
עבודות רבות נעשו על אקולוגיית הקינון של העורבים האפורים, וכמו מיני העורבים האחרים מוגדר העורב האפור כמונוגמי וטריטוריאלי, והקשר בין בני הזוג נמשך כל החיים. הבגרות המינית מתרחשת בגיל שנתיים, אך לרוב הוא מקנן מגיל שלוש. בעונת הקינון העורב דווקא סוליטרי, אך הוא חברותי בקבוצות קטנות של רווקים (לעיתים עם מיני עורבים אחרים ומאינות, קואליציה של ממש).
העורב האפור ידוע גם כמקנן במושבות דלילות לעיתים נדירות (שלא כמו עורב מזרע, המקנן כרגיל במושבות גדולות על העצים), שבהן מתרחשים מאבקים טריטוריאליים מול קבוצות רווקים, אשר עלולים להסתיים בקניבליזם של הגוזלים. נאמנותם לאתר הקינון שנה אחר שנה ידועה היטב בספרות. מעניין לציין כי בשטחי הצפה של נחלים באזורי תפוצתו - ריכוז הקנים גדול יחסית, אך מאופיין תטולות (מספר הביצים בכל הטלה) קטנות.
העורבים משתפים פעולה בסילוק אויבים מושבעים שלהם כמו דורסי יום ולילה, ומול הסכנה הממשית נוהגים להתגודד בתוקפנות יתר - ביום, כמובן.
על פי פרופ' יורם יום-טוב, שחקר את המין הזה בסקוטלנד בשנות ה-70, לא נמצא קשר מובהק בין צפיפות הקינון ובחירת אתרי הקינון לזמינות המזון. ייתכן שהיא נגזרת של אתרים מתאימים, כמו עצים ראויים ואתרי תצפית מעולים.
בתצפיותיי בעורבים המקננים בפארק הלאומי ברמת גן צפיתי לא מעט עם תלמידים בקנים סמוכים על ראשי עצי השדרה, כשהזכרים שומרים ומשגיחים בסמוך, וגם צפיתי במאבקים עיקשים, לעיתים אל מול עורבים שכנים אחרים.
עונת הקינון נמשכת כ-75 יום. בתחילה נבנה הקן בשליש העליון של צמרת העץ, לרוב בצד הדרום-מערבי, כך כנראה הם מוגנים מפני הרוחות המערביות ועם זאת נהנים מהשמש הדרומית. ממוצע הגובה, כפי שנבדק במחקרים שונים, כשישה מטרים, ובאזורים פחות מופרעים אפילו שלושה מטרים.
במקרים נדירים נראה עורב אפור מקנן על הקרקע, ולאחרונה הם נצפים מקננים על עמודי חשמל מתאימים, כמו בסקוטלנד, שם הם גורמים לנזק של כ-250 אלף לירות סטרלינג מדי שנה. בישראל הם מעדיפים את עצי האיקליפטוס, אך גם לא בוחלים באורן ובעצי פרי שונים.
הקן בנוי שתי שכבות עיקריות. הצד החיצוני מורכב מענפים לחים ויבשים, והצד הפנימי קליפת עצים יבשה ועשב יבש, בשילוב משתנה של פרוות בעלי חיים, נוצות, פלומה וחומרים מעשי אדם, כחוטים (העלולים להיות מסוכנים לגוזלים), נייר ופלסטיק. גובהו של הקן כ-20 ס"מ, וקוטרו עשוי להגיע ל-60 ס"מ (אגב, קני עורבים נטושים מאומצים באהבה על ידי ינשופי עצים ונצים). מתוך 107 קנים שנבדקו במחקר שכלל כמה מדינות באירופה – היה גודל התטולה הממוצע 4.4 ביצים, מספר שמשתנה מאוד בין השנים ותלוי בגורמים שונים וגם באזור ובשפע המזון.
כך למשל נתגלה באותו מחקר כי הממוצע הנמוך ביותר הוא בשווייץ ובסקוטלנד, ואילו בסקנדינביה ובמרכז אירופה למשל היה הממוצע הגדול ביותר (שש). גודלן של הביצים (שצבען, אגב, ירקרק עטור כתמים כהים) קובע את איכותן, ועל כן העדפתם הברורה של העורבים לתטולות קטנות יותר. ממוצע זמן הדגירה עד לבקיעה הוא 19-18 יום (ללא קורלציה לגודל התטולה), וממוצע מספר הגוזלים ב-108 קנים שנבדקו עמד על שלושה. ייתכן שההפרש בין מספר הביצים לגוזלים הוא אסטרטגיה לפיצוי אפשרי על אובדן או עקרות ביצים.
ידוע כי העורבים דוגרים לפני השלמת התטולה, ולכן נוצר מצב שבו בין הגוזלים הבוקעים יש בוגרים וחזקים יותר, אך האגרסיביות שנתגלתה במקרים מסוימים הייתה חלשה ובוודאי לא נגועה בקיניזם , תופעה שבה הגוזל החזק ביותר הורג את אחיו, השכיחה דווקא בקרב עופות דורסים.
שיעור שרידות הביצים עמד באזורים שונים על כמעט 90 אחוז, ואילו הצלחת תהליך הקינון כולו (מינימום גידול בהצלחה של צאצא אחד לפחות) הייתה שונה מאוד באזורים שונים, עד כדי הפרשים שבין 88-23 אחוז. גורמים שונים, כמו מזג אוויר, מבנה קן רשלני וטריפה, פגעו בהצלחת הקינון ואפילו הביאו לנטישת הקן. הגוזלים בוקעים עיוורים ולועם כתום עז.
לאחר כשלושה שבועות הם מתחילים בתרגילי תעופה. אחדים מהם נופלים לפעמים לקרקע, אז מגנים עליהם הוריהם מפני אויבים בסיוע שכניהם. יש להיזהר כי הם עשויים לזכור לתקופות ארוכות פרצופים שפגעו בגוזלים, אם כי לעיתים הם טועים, כפי שקרה למכרה שלי, שכמה עורבים תקפו אותה בסגנון התקיפה של "הציפורים" של היצ'קוק, על לא עוול בכפה, עת נשאה סל קניות בדרכה לביתה בעיר רחובות.
אחד האויבים המרכזיים של העורבים בעונת הקינון באירופה הוא הדלק (Martes sp.). בנוסף יש לציין אויבים מושבעים כמו החורפן, חתול הבית, נץ גדול, אנפה אפורה ועקב חורף. על פי תצפיות שונות דווחו גם אויבים נוספים באזורים מסוימים, כמו קורמורנים גדולים המשתלטים על הקנים של העורבים.
העורב האפור מצוי במקומות מחייה רבים ומגוונים: שטחי יערות פתוחים, ביצות ומאגרי מים, שטחים חקלאיים, שטחי הצפה בנהרות ונחלים, בערים ופארקים, ואפילו בחופים. נראה כי התפשטותו ההולכת וגדלה במרבית אזורי תפוצתו בערים, לרבות פארקים, היא פועל יוצא של תנאים משופרים באתרי הקינון, לרבות עצים גבוהים (בשדרה, חורשות, פארקים, עצים בודדים) המתאימים לבניית קן מאסיבי. באירופה תועדפו המחטניים, אלונים גבוהים, איקליפטוסים, צפצפה, אדר, מיש וערבה. גורם נוסף הוא גיזום עודף.
העורב האפור, כמו מיני עורבים מסוימים אחרים, מואשם על ידי רבים מספור וזה עידן ועידנים (אולי כבר מימי נוח והתיבה), ולא תמיד בצדק, כפוגע בציפורי בר, בטלאים, בחיות מחמד ובחיות משק קטנות, ביבול (באבטיחים, במלונים ובפירות נוספים כמו פקאנים) ובאדם ומשכניו - ברעש, הפצת מחלות וזוהמה.
על כן סטטוס המין השתנה על ידי רשות הטבע והגנים מ-2006 ממין מוגן למין מזיק, וככזה הוא מותר בפגיעה, הן בקנים והן באמצעות מלכודות ופגיעה ברבייה על ידי פיתיונות המכילים רעל (ניקרבזין).
העורבים אמנם עלולים להיות תוקפניים כלפי אויבים, כמו חתולים ודורסים, אך תקיפות ממשיות כלפי בני אדם נדירות במיוחד.
על פי חוקרים שונים, העורב האפור נושא אמנם וקטורים לגורמי מחלה שונים ופרזיטים כתולעים טפיליות, עלוקות, וקוצניות ראש, ויש להניח כי זאת בשל פעילותו במזבלות ובאתרי אשפה, והיותם אוכלי נבלות ידועים. אל מול אלו ראוי לציין את תועלתם הסניטרית של העורבים, כמדללי חיות חולות ופצועות, מחסלי מזיקים, כמו מכרסמים וחרקים, וזאת בנוסף להיותם מפיצי עצי פרי שונים.
ד"ר חיים מויאל, מרצה לזואולוגיה במכללת לוינסקי בתל-אביב
הכתבה התפרסמה במגזין "טבע הדברים". לפייסבוק של "טבע הדברים"
לפנייה לכתב/ת 
