בסוף השבוע שעבר (7.7) רעשה וגעשה הארץ בפרט והעולם היהודי בכלל על רקע החלטת אונסק״ו להעניק מעמד למערת המכפלה בעיר חברון של ״אתר מורשת עולמי״ פלסטיני, בנוכחות ראש העיר חברון (טרוריסט מורשע שרצח שישה בחורי ישיבה בבית הדסה בשנת 1980). שגריר ישראל לאונסק״ו, כרמל שאמה-הכהן, וצוותו עמלו ללא הרף בניסיון להדוף את ההחלטה – אולם ניסיונותיהם לא צלחו, לצערנו הרב.

רבות נכתב ודובר על ההחלטה האומללה ועל יחסו המוטה של UNESCO למדינת ישראל: החל מהגינויים החד-צדדיים לאורך השנים, המשך בהחלטתם מאוקטובר 2016 בנושא ירושלים (הפלסטינית כמובן) וכלה ב״יהלום שבכתר״, החלטתם משנת 2011 להכיר ב״פלסטין״ כמדינה חברה בארגון, הגם שהרשות הפלסטינית אינה עומדת בשום קריטריון של המשפט הבינ״ל להכרה כמדינה. החלטה זו של הארגון, אגב, גררה הפסקת מימונו על ידי ארה״ב, בשל חקיקה פדרלית בנושא.

לא סתם בחרו הפלסטינים לנצל את אונסקו בשל נושאי הליבה בהם הארגון עוסק (אתרי מורשת) וכיוונו חיציהם המושחזים – שלהם ושל שותפיהם – אל ירושלים, חברון, קבר רחל וכדומה. החתירה תחת הקשר של העם היהודי לארצו היא אבן יסוד ונדבך מרכזי בקמפיין כנגד ישראל.

האמונה ברורה: אם יחתרו באופן מתמשך תחת יסודות ההיסטוריה והעובדות, אם רק יחזרו על השקר מספיק פעמים בפורומים גדולים וקטנים, אם רק ישמיעו קול כזב עקבי בתקשורת הבינלאומית, או אז ייפול הציבור קורבן לשקר והאמת תתמוסס. ובמה יאמינו בעצם? בכך שמדינת ישראל אינה אלא יציר קולוניאליסטי של ״מתנחלים״ ממדינות המערב אשר בחרו לגזול את אדמות פלסטין ולהתיישב בה, מבלי שיש ביניהם ובין חלקת אלוהים זו ולו שמץ דבר. אותו נרטיב שהפלסטינים, ב״טרור הדיפלומטי״ שהם מפעילים כנגד ישראל, מקווים לגזול מן היהודים – ולנכס לעצמם.

"לא רק למען ישראל, אלא למען הארגון ואמינותו". שגריר ישראל בארגון אונסק"ו, כרמל שאמה הכהן

זאת ועוד: התנהלותו של אונסקו אינה מטרידה רק במישור הישראלי-פלסטיני, היות והיא מסמלת בעיה גדולה הרבה יותר. בדבריו בפני הארגון שלא לקבל את ההחלטה בנושא חברון, הפציר השגריר שאמה-הכהן בארגון שלא לעשות כן ״לא רק למען ישראל, אלא למען הארגון ואמינותו״.

במה דברים אמורים?

אונסקו - ארגון האו״ם לחינוך, מדע ותרבות – הינו סוכנות או״ם שהוקמה, בין היתר, ״לקדם שיתוף פעולה בינלאומי, לחזק הקשרים שבין אומות וחברות ולקדם את רעיון השלום״. מה קורה כאשר ארגון בינלאומי, אשר ממומן מכספי משלם המיסים (באמצעות התקציב המגיע מן המדינות השונות) מהווה לא יותר מאשר מגרש משחקים למדינות שונות אשר עושות בארגון כרצונן? מה קורה כאשר ארגון לא רק שסוטה מן הייעוד שהותווה לו מראשיתו, אלא חותר תחת אותו ייעוד וחוטא לו? במקרה הישראלי-פלסטיני, ההחלטה – או סדרת ההחלטות שקיבל הארגון לאורך השנים – מגבירות את הניכור בין ישראלים ופלסטינים, מעצימות את החשש הטבעי הישראלי מן ״הקהילה הבינלאומית״ (״בבחינת מתן תימוכין לנרטיב של ״העולם כולו נגדנו״) ומרחיקות את הסיכוי להגיע להסדר של שלום בין ישראל והפלסטינים. יתירה מזאת, העיסוק חסר התוחלת בנושא בו לארגון אין באמת השפעה של ממש, מבזבז את משאבי הארגון, אשר כדאי להם שיהיו מנוצלים לתועלת חלקים נרחבים באנושות אשר לא זוכים ליומם באור הזרקורים ושוועתם לא נשמעת כלל. ומדוע? משום שאותם ״בריונים דיפלומטים״ מסוגלים לעשות כן ללא חשש ממשי שהם ישלמו מחיר כלשהוא בגין התנהלותם הפושעת, וכאן בדיוק הבעיה. לו היה מדובר בעובד בחברה אשר היה מקבל משכורת וחותר תחת יעדי החברה, כמה זמן לדעתכם הוא היה מחזיק בעבודתו? לו היה מדובר בתלמידה בכיתה א׳ אשר מתנהלת בבריונות כלפי חבריה לספסל הלימודים, כמה זמן לדעתכם היה עובר עד שהוריה היו מקבלים שיחה מבית הספר? והנה, המערכת הבינלאומית התערטלה כולה ומאפשרת את המשחקים הפוליטיים הללו מבלי שמי מהשחקנים ישלם מחיר על שחיקת אמינות הארגון והחתירה תחת יעדו ומטרותיו.

מצב דברים זה חייב להשתנות.

למחרת ההחלטה באונסקו, דבר לא השתנה: לא עבור נהג המונית הישראלי בירושלים ולא עבור מדריך התיירים בחברון ובית לחם. דבר, מלבד מנה גדושה של אנרגיה שלילית שהושלכה לחלל האוויר באזור בו ישנו חוסר אדיר באנרגיה חיובית והמשווע לה. ובמישור הגלובאלי? הארגונים הבינ״ל הולכים ומאבדים מן הרלוונטיות שלהם, תוך שחיקה אדירה באמינותם ובמעמדם בדעת הקהל.

המצב באונסקו הוא לא רק סכנה לישראל. הוא סכנה לעולם כולו.