החוויה שהפכה לסיוט: מכבי ת"א וההתעקשות על נתניה

בשעה 16:00 יצאנו מחולון לכיוון נתניה, הווייז מראה 1:28 שעות של נסיעה, "קצת" מוגזם אבל חיכינו לרגע הזה 4 שנים וחצי - אז מה זו שעה וחצי של נסיעה. תוך כדי נסיעה הווייז מעדכן את משך הנסיעה - עוד 10 דקות ועוד 12 דקות. השעה כבר 18:00 ואני רק קצת אחרי הרצליה, ומקבל פוש לטלפון שהמשחק התחיל. הילד מתחיל לאבד סבלנות באוטו. ואני רואה את ההתרגשות שהייתה על פניו הופכת לאט לאט להתבאסות. בסופו של דבר הגענו לחנייה של האצטדיון בשעה 18:40. עד שמצאנו חנייה והגענו לאצטדיון נפתחה המחצית השנייה. כשהבן שלי הבין שהוא הפסיד חצי משחק היו לו דמעות בעיניים, אבל ניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו שדברים כאלה קורים. למזלי, מכבי ניצחו בסוף 3-1 וכל השערים במשחק נכבשו במחצית השנייה, כך שלפחות הילד חווה את הטירוף של היציע כשהקבוצה כובשת גול. בסיום המשחק פגשתי בעל תפקיד בקבוצה מחוץ לאצטדיון. סיפרתי לו את הסיפור, ותגובתו הייתה "בעיה שלך, אני במקומך לא הייתי מגיע למשחק הזה".

השחקנים מודים לקהל אחרי המשחק(צילום: עוז מועלם)

אז לסיום אני רוצה להודות למכבי תל אביב, שהצלחתם לבאס לי את הילד ואת החוויה הראשונה הזו אי אפשר לתקן. מיותר לציין שכששאלתי אותו בסיום המשחק אם הוא רוצה לבוא איתי שוב, הוא השיב בשלילה.

אני רוצה להודות לשר התחבורה ישראל כץ שדואג שנוכל להגיע ולחזור מאירועי ספורט בתחבורה ציבורית מהירה ונגישה.

אני רוצה להודות לראש הממשלה שרואה גשרים ומחלפים בדרך שלי מחולון לנתניה שלקחה 2:40 שעות.

אני מקווה שהנהלת הקבוצה תגאל אותנו מהסיוט הזה שנקרא נתניה. אני יותר לא מגיע לאצטדיון הזה ומקווה שימצא פתרון הגיוני יותר לאוהדים עד שהשיפץ של בלומפילד יסתיים.