נגמרו התירוצים: מוריניו חייב לספק קבלות
בעונתו השנייה במנצ'סטר יונייטד, ועם רכש נוצץ, הפורטוגלי פשוט חייב לספק קבלות. אם מוסיפים לעניין את החזרה לליגת האלופות, אין ספק שמדובר בלחץ "מיוחד"
זה לא רק שהיא סיימה 24 נקודות מתחת לאלופה צ'לסי, ואת הכרטיס לליגת האלופות השיגה רק משום שאופ"א שינתה לפני שנתיים את החוקים, וקבעה שהזוכה בליגה האירופית תיכנס לצ'מפיונס. היכולת הייתה פשוט חלשה.
ולמרות שזו הייתה עונה שאוהדי יונייטד ירצו לשכוח, למוריניו לא הייתה שום בעיה להצהיר לפני מספר ימים: "אני חושב שאחרי צ'לסי אנחנו היינו הקבוצה השנייה הכי מצליחה בעונה שעברה, וארסנל במקום השלישי. לסיים במקומות 2, 3 או 4 זה כמו לסיים בשלושת המקומות האחרונים. אלופה יש רק אחת. ארסנל זכתה בתואר אחד, בגביע. אנחנו זכינו בשניים וחצי תארים".
כשהמאמן הפורטוגלי מדבר על שניים וחצי תארים הוא מתכוון לגביע הליגה, הליגה האירופית ומגן הקהילה (זה ה"חצי תואר"). נומינלית הוא כמובן צודק, אך מדובר בתארים משניים. בטח כשמדובר במועדון כמו מנצ'סטר יונייטד. אבל זה מוריניו. הוא תמיד ינסה לפאר ולרומם את הקבוצה שלו, ואת עצמו כמובן. ומה לגבי המקום השישי? את הפרט הזה הוא כנראה "שכח".
דבר אחד בטוח, העונה הקרובה חייבת להיות הרבה יותר טובה מבחינת יונייטד. הפעם, במקרה של כישלון בפרמייר־ליג, למוריניו לא יהיו תירוצים ושום גביע ליגה לא יעזור. עכשיו זו הקבוצה שלו. נקודה.
וויין רוני כמשל
כשמדברים על "הקבוצה של מוריניו", מתכוונים קודם כל לעזיבה של וויין רוני, מי שהיה הסמל הגדול ביותר של יונייטד ב־13 השנים האחרונות. מה שעבר על רוני הוא פחות או יותר מה שעבר על המועדון בתקופה הזו. בתשע העונות הראשונות שלו באולד טראפורד, כשהיה החלוץ הטוב באנגליה ואחד הטובים באירופה, זכתה הקבוצה בחמש אליפויות ובצ'מפיונס, והגיעה לעוד שני גמרים של ליגת האלופות.
ואז החלה הנסיגה האיטית אבל גם הברורה של רוני. הוא איבד את החדות, את המהירות, את ה"קילינג אינסטינקט" מול השער. הניסיונות לשנות לו את התפקוד הטקטי לא צלחו. בעונה שעברה הוא הבקיע שמונה שערים בלבד, והיה די ברור שזמנו עבר.
למרות שהוא מלך שערי יונייטד בכל הזמנים (253 ב־559 משחקים), העזיבה הזאת עברה בשקט. אף אוהד לא מחה או הפגין. עם כל הכבוד לשיא, רוני לעולם לא יתקרב להילה של השיאן הקודם, בובי צ'רלטון, בקרב אוהדי הקבוצה. ארבע העונות האחרונות שלו ביונייטד שיקפו את מצבה של הקבוצה כולה: אפורה, כבויה, מתרפקת על תהילת העבר ומחפשת את עצמה.
עכשיו, אחרי עזיבתו, יונייטד אמורה לצאת לדרך חדשה. במשחקה הראשון במסע בארה"ב היא הביסה ללא מאמץ את לוס־אנג'לס גלאקסי 2:5. מוריניו שיתף את כל שחקני הסגל, וכך אמור היה לעשות גם במשחק שנערך לפנות בוקר, מול ריאל סולט לייק. אולם בשלושת המשחקים הבאים זה כבר יהיה סיפור אחר. אמנם משחקי ידידות, אבל עם הרבה יותר יוקרה וחשיבות – מול היריבה העירונית מנצ'סטר סיטי (21.8), ריאל מדריד (24.8) וברצלונה (27.8).
מי שבינתיים מושך הכי הרבה תשומת לב הוא כמובן החלוץ הבלגי רומלו לוקאקו, שנרכש מאברטון תמורת 85 מיליון יורו. לוקאקו שיחק בעבר אצל מוריניו בצ'לסי, אבל אז "המיוחד" לא ממש האמין בו. כיום הסיפור שונה לחלוטין. לוקאקו כבר לא ילד, הוא בן 24, ובשתי העונות האחרונות הבקיע 43 שערים. מדובר ללא ספק באחד החלוצים הטובים בעולם.
בעונה שעברה נהנתה יונייטד מ־28 כיבושים של זלאטן איברהימוביץ', שבינתיים נפצע. לוקאקו אמור לספק כמות שערים דומה, אבל עם כל הכבוד לאברטון, להיות סקורר במדי יונייטד זה סיפור לגמרי אחר. מייקל קאריק, הקפטן החדש, הסביר: "מדובר בקפיצה גדולה. אני גיליתי זאת כשעברתי מטוטנהאם ב־2006. זה משהו שאי אפשר להסביר, עד שאתה עובר אותו על בשרך. בעיקר צריך לדעת להתמודד עם הלחץ".
מוריניו הפתיע במשחק מול גלקאסי כשעלה במערך של שלושה בלמים. זה לא אומר שזו תהיה השיטה העיקרית שלו העונה, אבל בהחלט מצביע על כך שהוא מנסה לגוון. כמו כולם, הפורטוגלי ראה איך צ'לסי זכתה באליפות אחרי שאנטוניו קונטה עבר לשחק בשיטת 2־5־3, ויכול מאוד להיות שהוא בונה קבוצה גמישה, כזאת שתוכל לעבור בין מערכים בהתאם ליריבות שלה. יהיה מעניין לעקוב אחרי משחקי ההכנה הקרובים.
הנעליים של זלאטן
למוריניו יש בסגל לא פחות משמונה בלמים. כריס סמולינג, פיל ג'ונס ודיילי בלינד פתחו במחצית הראשונה מול גלאקסי. בשנייה שיחקו אריק באיי, אקסל טואנזבה והשוודי ויקטור לינדלוף, הרכש הטרי מבנפיקה (35 מיליון יורו). לאלה תוסיפו את טימותי פוסו־מנסה ומרקוס רוחו.
בשיטה הזו צריך שחקני אגף מהירים, שיודעים גם להגן וגם לתקוף ולהגביה במדויק. אנטוניו ולנסיה הוותיק ימשיך לעשות זאת מימין, ולוק שואו מתאים לצד שמאל, אם כי אסור לשכוח שהסגל עדיין לא הושלם ושצפויים להגיע לפחות עוד שני שחקנים חדשים. מי שעוד יכולים להתאים לתפקיד הם ג'סי לינגארד, אשלי יאנג, מטאו דרמיאן ודמיטרי מיצ'ל הצעיר.
במחצית הראשונה מול גלאקסי חלוצי החוד היו חואן מאטה ומרקוס רשפורד, ובשנייה שיחקו אנתוני מרסיאל ולוקאקו. מבין הארבעה, המרשים ביותר היה רשפורד, שכבש צמד ובישל שער נוסף. לפתע הוא נראה שחקן שונה מהחלוץ הצנום שראינו בעונה שעברה. מוריניו אישר: "רשפורד גבה בשלושה סנטימטרים ב־13 החודשים האחרונים והעלה את מסת השריר שלו. זה לא בגלל אימונים מיוחדים, אלא התפתחות טבעית של בחור צעיר".
בכל מקרה, נראה שהציוות האידיאלי מבחינת מוריניו הוא של לוקאקו ורשפורד. הבלגי יהיה חלוץ המטרה המאסיבי והאימתני, והאנגלי ינצל את המהירות והטכניקה האישית כדי להשלים אותו.
אם יש דבר שיונייטד חייבת לשפר לעומת העונה שעברה זו ההתקפה, שכבשה 54 שערי ליגה בלבד. היא הייתה תלויה יותר מדי בשערים של זלאטן, ומוריניו יודע שכדי להצליח הוא חייב שעוד שחקנים יבקיעו במספרים משמעותיים, חוץ מלוקאקו.
אגב, לא בטוח שאיברהימוביץ' אמר את המילה האחרונה שלו בקבוצה, למרות השמועות לגבי מעבר לליגה בארה"ב. החוזה שלו ביונייטד אמנם הסתיים, וייקח עוד כמה חודשים טובים עד שיתאושש מהפציעה, אבל אתמול התברר פרט חדש: זלאטן החליט להשאיר את בניו, וינסנט ומקסימיליאן, באקדמיה של יונייטד בעונה הבאה, מה שאומר שהמשפחה לא תעבור בינואר לאמריקה.
אם נחזור לתמונת ההרכב, ברור שמקומם של פול פוגבה ואנדר הררה בקישור מובטח. מוריניו מקווה שהנריק מחיטריאן יגלה יותר יציבות מאשר בעונה שעברה. מאטה, מרואן פלאיני
ומרסיאל ימשיכו להיות חלק מהרוטציה.
אתמול הושלם חלק רציני בפאזל. יונייטד החתימה את איוון פרישיץ', קשר אינטר, ב־55 מיליון יורו. הקשר הקרואטי ישדרג את הקבוצה מעצם יכולתו לשחק במגוון תפקידים. עיקר התרומה שלו תהיה באגף שמאל, ולמען האמת אין כרגע ביונייטד שחקן שיודע להגביה במיומנות של פרישיץ'. וכשיש לך שחקן כמו לוקאקו במרכז הרחבה, ההגבהות הללו פשוט מתבקשות.
העונה שבפתח תהיה אחת החשובות ביותר בקריירה של מוריניו, ששואף להיות היורש האמיתי של סר אלכס פרגוסון. עכשיו מצפה לו אתגר לא רק באנגליה אלא גם בליגת האלופות, המפעל שהוא כל כך אוהב (זכה בו פעמיים) ושאוהדי מנצ'סטר יונייטד כל כך התגעגעו אליו.
לפנייה לכתב/ת 
