ישראלי, סעודית, ירדני ופלסטיני נסעו לשחק כדורגל בסין

משתתפי הסמינר

לכדורגל, כידוע, יש את הכוח לחבר ברגע בין זרים מוחלטים. באצטדיונים ברחבי הגלובוס נאספים מדי שבוע אנשים שלא מכירים זה את זה ויחד הם קופצים באקסטזה, מתחבקים, נאנחים בצער ובוכים. ביחד הם חוגגים, ביחד נשבר להם הלב, הכול בזכות האהבה המשותפת למשחק ולקבוצה. אבל לא בכל שבוע מצליח הכדור העגול לחבר יחדיו ירדנים, מצרים, פלסטינים, סעודים, מרוקאים, אלג'יראים, עומאנים, לבנונים, עיראקים – וישראלים.

בשבוע שעבר ההזדמנות הנדירה הזאת התממשה בסמינר למאמני כדורגל שערכה בסין עמותת "מפעלות חינוך וחברה", ארגון ישראלי שהוקם על ידי אנשי העסקים סמי סגול, מושיק תאומים ומוטי אורנשטיין לפני 20 שנה. "מפעלות" כבר הגיעה ליותר מחצי מיליון ילדים ישראלים בפעילות החינוכית-חברתית שלה, שמשתמשת בספורט כדי להעצים ולפתח את החברה ואת הפרט, בעיקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות ובעלי צרכים מיוחדים. בשנים האחרונות הרחיבה העמותה את פעילותה והיא מכשירה אנשי חינוך וספורט גם בחו"ל.

כך קרה ש-50 מאמנים משורה מפתיעה של מדינות, מאינדונזיה ונפאל ועד הרשות הפלסטינית ולבנון, מצאו את עצמם במחוז סצ'ואן שבסין, בסמינר שמועבר על ידי מדריכים ואנשי צוות ישראלים. כולם באו ללמוד שיטות שיסייעו להם לפתח את החברה במקום שממנו באו, לחנך את הדור הבא לקבל את האחר ולהקשיב לזולת, לא משנה מיהו ומאיפה הוא.

לשבור את הקרח

תחילה נתקלתי בקיר של חשדנות מצד המשתתפים ממדינות ערב. הרעיון של עיתונאי ישראלי שמסתובב ביניהם ושואל שאלות על המקומות שמהם הגיעו גרם להם חוסר נוחות. ההצלחה הראשונה שלי הייתה עם המשתתפים המצרים, שהתרגשו לשמוע שסבי וסבתי הכירו ב"קורניש", הטיילת של אלכסנדריה, ושם גם התחתנו וחיו עד שעלו לישראל עם הקמת המדינה.

אחרי עוד כמה סיפורים על הבית והחיים בישראל, הסתקרן משתתף אחר ושאל אותי איך יכול להיות שאני לא חובש כיפה ומגדל פאות "כמו שיש לכל היהודים". נשתלתי במקום, לא ציפיתי לשאלה הזו. אבל אז נזכרתי שהמושג היחיד שיש להם על יהודים וישראלים הוא זה שקיבלו מהתקשורת במקומות שמהם הם מגיעים, ואותו דבר נכון גם לגביי. ככל שהתקדם השבוע, נשאלתי יותר ויותר שאלות על החיים בישראל, ועם השאלות הגיע גם שטף סיפורים על המקומות שמהם הגיעו המשתתפים האחרים.

הנהלת "מפעלות" והשותפים מסין

משתתפי הסמינר

אחת המשתתפות הסעודיות העזה לבטא את הזעם שחשה על כך שאחיה ואביה נאלצים להסיע אותה בכל בוקר לעבודה, כי לה עצמה אסור לנהוג. אבל למרות הכעס שניכר על פניה, היא הוסיפה שהיא מבינה שמדובר גם בעניין תרבותי. "המסורת בסעודיה חשובה מאוד", אמרה, ומתחה ביקורת גם על מה שהיא הגדירה כצביעות של התקשורת העולמית בעקבות הבחירה להדגיש את סוגיית הנהיגה ולא בעיות אחרות שנדחקות הצדה מטעמים פופוליסטיים.

גם על הפער הבין-דורי היה לשכנינו הרבה מה לומר. בעולם של פייסבוק, גוגל ויוטיוב, הצעירים במדינות ערב חשופים לאורח החיים במדינות אחרות ורוצים לנסות בעצמם. אז כן, גם במדינות ערביות שמרניות מתברר שיש מועדונים, מסיבות וגם אלכוהול, אבל לא בגלוי. יש פער, הודו בפניי כמה מהמשתתפים, בין דרישות הממשלה והמסורת לבין הרצון שלהם לקיים אורח חיים אחר. אבל כמו שאמר סאמר, אחד המדריכים, מטרת הסמינר היא להעניק למשתתפים כלים לחינוך הדור הבא במדינותיהם.

הזמן קצר והלו"ז עמוס. בימים ספורים צריכים המשתתפים בסמינר לרכוש כלים ולעבור כברת דרך נפשית ביחד. מצד אחד זה מגבש ומצד שני – מתיש. במיוחד לאור העובדה שמדובר באוסף כל כך מגוון של אומות עם הרגלים שונים, ולפעמים גם יחסים טעונים ביניהן.

המשתתפים תיזזו בין אימונים במגרש לצד שיעורים בכיתות, כדי ללמוד איך לבנות אימונים ותרגילים ולהתאים אותם לקבוצת האוכלוסייה שעמה הם עובדים. מעבר לתכנים המקצועיים, כל המשתתפים קיבלו הזדמנות להציג את המדינה שממנה הם מגיעים. האזנו ביחד לשירים עממיים ממצרים, שמענו על הכנסת האורחים בירדן ועל המלך והמלכה, ובין המאכלים המסורתיים של מרוקו לפיתוח הלאומי של סעודיה, גאוות היחידה של המשתתפים בלטה מאוד.

אבל גולת הכותרת הייתה ללא ספק הריקוד המסורתי שלימדו אותנו המשתתפים מנסיכות עומאן. אפילו השומרים הסינים בכניסה לבית המלון הגיעו לבדוק מה מקור המנגינה הלא מוכרת והצטרפו לריקודים. פתאום דבר לא הפריד בין המשתתפים, שלקחו יחד חלק בפעילות הכי אנושית ומשותפת. את הגבולות והמתיחויות החליפו צחוק ומבוכה.

התובנה הירדנית

את הקשר עם המשתתפים אזרחי מדינות ערב, יוצרים אנשי "מפעלות". העמותה גם מממנת את הטיסות ואת כל העלויות הנלוות כדי לאפשר להם להשתתף בפעילויות. המימון אמנם מאפשר טכנית את השתתפותם של המאמנים, אבל הוא מעמיד בפני העמותה והמשתתפים בעיה אחרת: קבלת תרומה שכזו מעמותה ישראלית יכולה להעמיד משתתפים ממדינות ערב שאינן בקשר עם ישראל, בסיכון.

הסמינר הראשון במתכונת הזו נערך לפני מספר חודשים בצד הירדני של ים המלח וההצלחה הגדולה הביאה לארגון של סמינר נוסף במהירות, הפעם ביחד עם שותפים מסין: קרן CPAFFC שאיתה מקווים ב"מפעלות" להרחיב את הפעילות לכל אסיה. הסמינר בסין נערך בשיתוף מלא של המשרד לשיתוף פעולה אזורי, ומנכ"ל המשרד האשם חוסיין הגיע אליו כחבר המשלחת הישראלית.

"ספורט וכדורגל יכולים לשנות את העולם", אומרת מארגנת הסמינר מטעם "מפעלות", לימור לוי. "על המגרש כולם שווים, וכולנו פה כדי לקדם שלום ודו-קיום בעולם. ישנם משתתפים בסמינר שאני לא יכולה להיכנס למדינות שלהם בשל בעיות מסוימות, אבל על המגרש זה לא משנה וכולנו אחים. זהו המסר שאותו אנו רוצים להפיץ לעולם. הדרך לכאן הייתה קשה וארוכה, אבל זו רק ההתחלה".

המדריכים הישראלים

ובינתיים, מחוץ למגרש השיחות עברו מענייני לימודים, עבודה ואוכל גם לנושאים הבוערים בעולם, ובמדינות ערב בפרט. הסעודים דיברו על המשבר בין מדינות המפרץ לקטאר. הופתעתי לגלות שהם חושבים שהיום הרבה יותר חמור להביע הזדהות עם קטאר מאשר עם ישראל.

הם ציינו שהאזרחים בסעודיה לא מתעניינים יותר מדי במשבר, אבל מבינים שבניגוד למשברים הקודמים הפעם הקטארים חצו את הגבול. משתתף מעיראק סיפר על פעילותו בארגון שמחנך דרך ספורט ובמקביל מקיים פעילויות הסברה על בעיית המוקשים במדינה, שפוגעת בלא מעט אזרחים עיראקים אחרי שנות הלחימה הממושכות.

הסמינר נערך בעיר מישאן במחוז סצ'ואן, שבה מתגוררים שלושה מיליון תושבים. למרות הפיתוח המואץ, אנגלית לא שגורה ברחובות, בחנויות לא מקבלים כרטיסי אשראי זרים ולא פעם עצרו אותנו ברחוב לסלפי בזכות הפרצופים החריגים שלנו. במקביל לסמינר, אירחה העיר גם טורניר כדורגל גדול בהשתתפות קבוצות מהערים התאומות שלה מאנגליה, צרפת, מרוקו, סינגפור, תאילנד, אורוגוואי – וגם מהמועצה המקומית להבים בישראל.

"העמותה פועלת בשיתוף פעולה עם למעלה משלושים מדינות, בהן גם מדינות שלישראל אין יחסים דיפלומטיים עמן", אומר מנכ"ל מפעלות, ד"ר מאיר אורנשטיין. "הספורט הוא הפלטפורמה הטובה ביותר לחיבור בין עמים. כולי תקווה ששיתוף הפעולה שנחתם בין מפעלות והקרן הסינית ייתן מענה למאות אלפי ילדים נוספים בארץ ובעולם".

לקראת סוף הסמינר אני חושב על המסגרת הלא פשוטה שבה הוא נערך. אנשים מגיעים ממדינות ומתרבויות שונות, למקום רחוק וזר, אוכלים אוכל לא מוכר ונדרשים לשתף אנשים שהרגע הכירו בדברים אישיים. הפעילויות עצמן הועברו בשלוש שפות: אנגלית, סינית וערבית, מה שהוסיף לאתגר בשמירה על קצב שיחה ואינטימיות. אבל המדריכים לא ויתרו, סחפו את המשתתפים ודאגו שכולם ירגישו חלק מהקבוצה.

ברגע הפרידה, החיבוקים החמים והדמעות שזלגו הוכיחו את ההצלחה של "מפעלות" יותר מכל דבר אחר, אבל דווקא בעיצומו של השבוע, לרגע היה אפשר להסתכל על המשתתפים רצים ביחד על המגרש ולהתנתק מהפוליטיקה שסביבם. ישבתי על הדשא וצפיתי בהם, ולפתע התקרב אליי אחד המשתתפים הירדנים והתיישב לידי. "רק כשאני מסתכל מהצד על הסינים שבאים מתרבות מוזרה ושונים כל כך מאיתנו, אני יכול להבין כמה אנחנו הערבים ואתם הישראלים דומים. ממש אחים".

הכותב היה אורח עמותת "מפעלות חינוך וחברה"