"רוצים להיות הורים, והפעם לתמיד"
אורון וקובי ניסו לעשות הכול כדי להפוך להורים. כשהבינו שלא יוכלו לאמץ הם פנו לתהליך של פונדקאות. נולדה להם שלישיית פגים, אך הם לא שרדו - ובני הזוג נשארו עם שיברון הלב והרצון להפוך למשפחה. בעקבות סערת האימוץ הם שואלים: "האם לא הוכחנו מספיק כמה אנחנו מסוגלים לתת אהבה לילדינו?"
"הם טוענים שאנחנו לא הורים טובים. הם טוענים שאנחנו נעמיס על הילדים. כשהילדים שלנו נולדו וידענו שהסיכוי לשרידות נמוכים בגלל הלידה המוקדמת, נסענו לצד השני של העולם כדי להיות איתם, להחזיק אותם, לתת להם את האהבה והחום שהם צריכים, מתוך שאיפה שיחלימו, אך גם מתוך ראייה מציאותית שייתכן ואנו מלווים אותם בדרכם האחרונה.
"חודש ימים שנענו בין תקוה לייאוש, שעות על גבי שעות בבית החולים, לילות ללא שינה מול האינקובטורים. כשהחזקנו אותם בידיים לפני שמסרו את נשמתם לבורא, שרנו להם שירים, סיפרנו להם על סבא שיפגשו עוד מעט שם למעלה ובכינו. איך הם מעיזים להגיד שאנו לא ראויים להיות הורים?"
המדינה לבג"ץ: ידועים בציבור יוכלו לאמץ, חד מיניים לא
כך החל הפוסט של אורון לביא רובין (32) מקריית ביאליק, שזכה בתוך שעות לאלפי לייקים ושיתופים. "ההחלטה על החשיפה לא הייתה קלה, וגם התמונה שבחרנו לשתף. נראה לנו שמעטים מאוד ראו את התמונה הזו עד היום", מספר לביא רובין. "התגובות שקיבלנו היו מרגשות. הכנו את עצמנו לפידבקים שליליים, אך אלו נבלעו בתוך ים של חום ואהבה, אנשים שאנחנו לא מכירים איחלו לנו שנהיה שוב משפחה, וזה כל מה שאנחנו רוצים - להיות משפחה".
"רצינו להעניק חום ואהבה לילד"
אורון וקובי הכירו לפני ארבע שנים וחצי בדייט מקרי והתאהבו. גם החיבור בין המשפחות שלהם היה מיידי, והם החליטו בתוך זמן קצר למסד את הקשר ולהתחתן. "רצינו לאמץ", מספר לביא רובין. "רצינו לקחת ילד שלא שפר עליו מזלו ולהעניק לו חום ואהבה, להעניק לו משפחה כמו שאנחנו מכירים ויודעים. לצערנו, הבנו מהר מאוד שהסיכוי לכך במדינת ישראל הוא אפסי לזוגות חד-מיניים. הובהר לנו שבארץ לא נוכל, ואם נביא ילד מחו"ל יעשו לנו בעיות בכניסה לארץ, לכן פנינו לאופציית הפונדקאות".
עד כמה מורכבת הייתה הדרך שבחרתם?
"קובי לא רצה לשמוע על מדינות עולם שלישי. הוא לא רצה לקחת את הסיכון, מה גם שמדינות המזרח סגרו את שעריהן, ונותרה רק מקסיקו, שגם היא עמדה להיסגר. על כן פנינו למרפאה אמריקנית שתתווך לנו סוכנות בארצות הברית והתחלנו את התהליך.
"התהליך עצמו לא זול בכלל, מדובר בסכום מוערך של 130 אלף דולר. לצורך העניין לקחנו הלוואות ומישכנו את הדירה במשכנתה שנייה כדי לממן הכול. יצאנו לדרך, הכרנו את הפונדקאית, והיה קליק מיידי. היא הסכימה לשאת ברחמה שני עוברים (אחד שלי ואחד של קובי). בתוך שבוע קיבלנו אישור על ההיריון. בשבוע השביעי להיריון הייתה בדיקת אולטרסאונד ושמענו דופק של שני עוברים. בכינו משמחה וכבר התחלנו לתכנן את הביקור שלנו כדי להיות נוכחים בסקירת המערכות של שבוע 20".
קראו עוד:
מחקר קובע: ילדים של הומואים ולסביות – מאושרים ובריאים יותר
"ילדים, היום נלמד על אמא ואמא"
מתי הבנתם שהשמחה הייתה מוקדמת?
"בשבוע התשיעי להיריון קיבלנו טלפון בהול מהפונדקאית שיידעה אותנו שאחד העוברים התפצל ואנחנו כעת הופכים להיות הורים לשלישייה. לא חשבנו על דילול והסכמנו יחד איתה להמשיך בהיריון כמו שהוא, ואם יתעוררו קשיים, ניתן לדלל עד שבוע יחסית מאוחר בהיריון.
"נסענו לסקירת המערכות של שבוע 20, ובה נודע לנו שאחד העוברים אינו מתפתח כראוי ולכן לא ישרוד. שבועיים וחצי לאחר שחזרנו לארץ קיבלנו את הבשורה שהפונדקאית נוסעת לחדר המיון בשל צירים. זה היה בשישי בערב, היינו בארוחה אצל בת דודה של קובי. הילדים נולדו באותו לילה בשבוע 24 להיריון. בתוך 11 שעות עלינו על המטוס והיינו שם, ואני חייב לומר תודה לחברה שאני עובד בה, 'אמסלם טורס', שעשתה הכול כדי שנעלה לטיסה".
מה קרה כשהגעתם לשם?
"המראה שנגלה לעינינו כשנחתנו היה קשה: שלושה אינקובטורים, כל אחד בחדר נפרד, עם הילדים שלנו במשקלים של שקית סוכר. אלמה, הילדה שהייתה עם המום החמור, נפטרה בתוך 48 שעות. מיכאל קיבל תסחיף ריאה ונפטר לאחר שמונה ימים, ואריאל לחמה בגבורה במשך 32 ימים בפגייה, כשלא זזנו ממנה כל הזמן הזה, אך גם היא נכנעה בסופו של דבר ומסרה את נשמתה.
"אימא של קובי, יהודית, הייתה איתנו שם בשבועיים הראשונים, וכשהרגישה שמצבה של אריאל משתפר, חזרה לארץ. היא לא ידעה שבתוך 48 שעות המצב יתדרדר ואריאל תחטוף את חיידק בית החולים (סטאף) וכתוצאה ממנו ניפרד גם ממנה. חזרנו לארץ אחרי חודש וחצי שבורים אך נחושים להתחיל מחדש את התהליך - ואכולי געגוע לקטנים שהשארנו מאחור".
"למה אנחנו נחשבים אזרחים סוג ב'?"
במשך יותר משנה היחידים שידעו מה עבר על הזוג היו החברים ומשפחה. "לא רצינו כל כך לחשוף את הסיפור הזה בפני כל המדינה, אבל כשראינו את מה שקורה בימים האחרונים, ומחול השדים שמתרחש סביב עניין האימוץ, החלטנו לצאת עם הסיפור שלנו החוצה", אומר לביא רובין.
"מה הופך אותנו להורים לא ראויים? האם זה שנסענו לקצה השני של העולם כדי להיות ליד מיטתם של הילדים שלנו והאהבה שהענקו להם שם? האם הורה שמתעלל בילדיו, מכה ואונס ראוי לגדל ילדים יותר ממני בגלל שהוא נחשב נורמטיבי וסטרייט?
"האם לא הוכחתי מספיק כמה אני מסוגל לתת אהבה לילדיי? מדוע אני, שמשלם מיסים, שירתי בצבא, העליתי את הפרופיל שלי ל-82 כדי לשרת כקרבי ואף משרת במילואים, תורם ככל אזרח למדינה - נחשב אזרח סוג ב׳?
"אני מקווה שהמדינה ומשרד הרווחה יחזרו בהם מחוות הדעת שניתנה וייתנו תגובה ראויה למאה ה-21, תגובה שמאפשרת שוויון לכוולם, תגובה שתפתח גם צוהר לפונדקאות חוקית לזוגות חד-מיניים בארץ ולא רק למי שידו משגת. ויותר מכול, אני מאחל לעצמי להיות אבא פעם נוספת, והפעם לתמיד".
הפוסט המלא:
לפנייה לכתב/ת 
