רגע לפני סיום: המלצות אחרונות לפסטיבל הקולנוע בירושלים
לפני שפסטיבל הקולנוע בירושלים מסתיים, שמוליק דובדבני חזר מהבירה וקיבץ לכם שלל המלצות צפייה לסוף השבוע האחרון שלו, וגם - שתי סקירות על סרטי הביכורים שהשתתפו בתחרות הישראלית
יותר מ-180 סרטים הוקרנו בפסטיבל הקולנוע בירושלים ה-34 במספרו, שיגיע לסיומו ביום ראשון הקרוב. עד כה, רוב הבכורות שהתחרו בתחרות הישראלית היו מעניינות למדי (הסרטים יופצו בתפוצה רחבה בהמשך השנה), וניכר כי התחרות שתוכרע הערב (ה') תהייה צמודה.
קבלו שתי סקירות של שני סרטי ביכורים מהתחרות הישראלית (את הסקירה הקודמת אפשר לקרוא כאן), ומספר המלצות לקראת סוף השבוע הקרוב, רגע לפני שהפסטיבל נגמר.
"האופה מברלין" - דרמה מסקרנת שעניינה הסתרה ואובדן
עוגת היער השחור, אותה עוגת שכבות שוקולד, דובדבנים וקצפת שמקורה בדרום גרמניה, היא מוטיב מרכזי בסרט הביכורים של אופיר ראול גרייצר, "האופֶה מברלין". בתחילת הסרט היא מבטאת את תשוקתו החבויה של גבר ישראלי אל הדמות שבכותרת, ובהמשך - את החיים החדשים שמפיחה זו בבית קפה ירושלמי קטן.
זהו סיפורו של אופה ברלינאי המנהל רומן עם גבר ישראלי נשוי. כאשר המאהב נהרג בתאונת דרכים, מגיע האופה לישראל, מאתר את אלמנתו, ומתחיל לעבוד בבית הקפה שהיא מנהלת מבלי לחשוף בפניה את זהותו. העוגות והמאפים שלו מושכים אל המקום לקוחות רבים, אך במקביל מעוררת נוכחותו את עוינותם של גורמים דתיים ובראשם אחיו של מאהבו המת.
מצד אחד, "שוקולד" של לאסה הלסטרום, אותה אגדה על אישה חד הורית שחנות התופינים שלה מסחררת את ראשיהם של בני עיירה צרפתית שמרנית. מצד שני, סיפור על כפיה דתית שבמרכזה גוי ועוד גרמני, רחמנא לצלן. בתווך, דרמה שעניינה הסתרה ואובדן, של בעל ושל מאהב, נתונה במעטה מלנכולי ומעוררת סקרנות לגבי מהלכיה.
סרטו של גרייצר, ששב זה לא מכבר עטור בפרס מטעם ארגון הכנסיות העולמי בפסטיבל קרלובי וארי, אינו מעמיד במרכזו את החוויה ההומוסקסואלית. למעשה, הוא לא עושה עמה כמעט דבר. האופה מברלין יכול היה באותה מידה להיות אופָה המנסה לשמר את זכר מאהבה באמצעות אשתו ובנו. הישראלי, אגב כך, שנוכחותו מועטה למדיי, היה יכול להיות "סתם" שכיר הייטק ולא יועץ בחברת רכבות (מומחיות שהייתי מייחס לגרמנים הרבה יותר מאשר לישראלים) המגיע בקביעות לברלין במסגרת עבודתו.
האופה הוא המלאך הגואל של האלמנה במצוקה, ועל הקשר העדין ביניהם מאיימים כוחות השחור בדמותם של הגיס ומפקח כשרות. ישנה גסות מסוימת וחד גוניות באופני עיצובה של דמות אחי הבעל (בגילומו של זוהר שטראוס) - ושיכונו של הברלינאי בדירה המשקיפה אל שכונה חרדית המאופיינת בעיקר באמצעות צופר השבת אולי מבליט את זרותו, אך אינו תורם לסרט מאומה.
כבמאי, גרייצר מנתב את סרטו בעדינות ובזהירות, לעיתים אפילו יתר-על-המידה, וצמד שחקניו הראשיים - שרה אדלר כאלמנה וטים קלקהוף כאופה - מבצעים את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר. הסרט מצולם למשעי ומקפיד על טונים נכונים, אבל התחושה היא שלא לגמרי ברור על מה הוא. כאשר אחת הדמויות מאזינה ברגע הכי נוח מבחינת התסריט, והכי לא משכנע מבחינת הצופים, להודעות שהושארו בטלפון נייד – מהלכיו נדמים מלאכותיים מדיי.
"פיגומים" - איכות נדירה המזכירה את האחים דארדן
"פיגומים", אף הוא סרט ביכורים, שכתב וביים מתן יאיר, נדמה על פניו כגרסה העברית של "בין הקירות", סרטו זוכה דקל הזהב של לורן קאנטה על מורה צרפתי בכיתה קשה של בני מהגרים. כמוהו, גם סרטו המצוין של יאיר מלהק תלמידי תיכון אותנטיים, ובראשם אשר לקס המגלם את עצמו, ומתמקד בקשר שלהם עם המורה לספרות (עמי סמולרצ'יק).
"פיגומים" מתייחס גם לעסק המשפחתי שבו עובד אשר במקביל ללימודיו, ובאופן סימבולי לניסיונותיו לבנות את זהותו ומקומו בעולם. יאיר, בעצמו מורה לספרות בתיכון, עוסק פה בעולמם של תלמידים מאזורי מצוקה (הסרט מתרחש בפתח תקווה וצולם בהרצליה) – מבלי לגלוש לדידקטיות יבשושית ותוך מעקב מתמיד אחר גיבור חסר מנוחה שמזכיר את הדמויות בסרטיהם של האחים דארדן הבלגים ("הילד"), ונקרע בין שתי דמויות סמכות בעולמו, אביו הנוקשה (יעקב כהן) והמורה הרגיש.
קשה לדבר על הסרט מבלי להתייחס לתפנית דרמטית המתרחשת בעיצומו, ולא בטוח שהיא מטופלת באופן משכנע לחלוטין. למעשה, הסרט כולל סצינה שהיא כה מופרכת (ומתרחשת בביתו של המורה) – עד שהיא כמעט גורמת לקריסתו. עדיין, ישנן בו סצינות מרגשות ואפקטיביות, תמונת הסיום שלו היא אחת היפות שנצפו בקולנוע הישראלי, והופעתם של כל השחקנים, המקצועיים ואלה שלא, מעניקה לו איכויות נדירות.
המלצות קצרצרות אך מספקות
בצד הבינלאומי, סוף השבוע בפסטיבל יעניק הזדמנות נוספת, למי שטרם חווה, להתמודד עם שתי יצירות תובעניות, מתגמלות ומופתיות. אין לדעת עד כמה התיאור הבא, "סרט פיליפיני בן ארבע שעות, בשחור-לבן, המבוסס ברובו על שוטים ארוכים וסטאטיים", עשוי להוות גורם בעל מקדם משיכה גבוה. אבל מי שיתפתה לאולם בו יוקרן סרטו של לאב דיאז, "האישה שעזבה", שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון – יזכה לצפות ביצירה מפעימה ומרגשת שבמרכזה אישה המשתחררת מהכלא אחרי 30 שנה בהן ישבה על לא עוול בכפה, ומנסה בנדיבותה ואנושיותה לגאול את סביבתה (שבת, 22.7).
מעריצי הבמאי האיראני המנוח, עבאס קיארוסטמי, יוכלו לצפות בסרטו האחרון "24 פריימים", שאינו אלא אסופה של 24 עבודות וידיאו ואנימציה ממוחשבת שכל אחת מהן מבוססת על צילום סטילס או ציור ונמשכת 4.5 דקות בדיוק. החיבור בין מהירות ההקרנה המקובלת בקולנוע (24 תמונות בשנייה) ודימוי סטאטי שכמו קם לתחייה (עורבים בשלג, כלב רועים, יונה נחה, עדת ברווזים) יוצר הרהור אסתטי ויפהפה על מבט האמן במציאות, ועל מהות הקולנוע בעידן הדיגיטלי. הפריים-שוט הנפלא החותם את הסרט מסכם בתמציתיות את יצירתו של קיארוסטמי, המטשטשת לא פעם בין תיעוד ובדיון (שבת, 22.7).
