נבואת זעם: להתעורר בן 40 ועדיין לבד
"אתה תישאר לבד בסוף, קובי. תזכור מה שאני אומר לך! ככל שמתבגרים קשה יותר למצוא בן זוג, אז תעבוד על זה כבר עכשיו". הלם. שתיקה. בסך הכל סיפרתי לחבר מהעבודה על עוד בחור שזה לא עבד לי איתו. חוץ מזה, פעם הייתי זוגי. מה השתבש במהלך הדרך?
"אתה תישאר לבד בסוף, קובי. אתה תישאר לבד. תזכור מה שאני אומר לך! ככל שמתבגרים נהיה יותר קשה למצוא בן זוג, אז תעבוד על זה כבר עכשיו". הלם. שתיקה. בסך הכל סיפרתי לחבר מהעבודה על עוד בחור שזה לא עבד לי איתו. "די, אל תגזים! זה פשוט לא זה, מה אני אעשה?", השבתי לו, והוא מיהר לענות: "יש לי חברים כמוך, די כבר עם המשחקים והחיפוש הזה כל הזמן אחרי הדבר הבא, אתה תתעורר בן 40 ולבד".
שוב שתיקה, ואז הרהור. ממתי אנשים מסתכלים עליי כעל אחד שמחפש לעשות חיים ולא משהו רציני? אני כן רוצה משהו רציני, אני פשוט לא יודע כבר איך הופכים משהו לרציני. אולי באמת כשהקלילות מקבלת טעם קצת אחר אני מתקפל? אני הרי הייתי הכי זוגי שיש. היללתי את המונוגמיה וחייתי בתוכה במשך ארבע שנים. ואז נפרדתי ממנה ואני גרוע בפרידות, ממש גרוע בזה. את הפרידה ההיא מהזוגיות הרצינית שהייתה לי, תכננתי יותר מחצי שנה עד שהצלחתי להוציא אותה לפועל. הרבה זמן ידענו שזה הסוף. הזוגיות פרפרה לנו בידיים ואני כבר הבנתי שאין לי שום כוח-על שיעזור לי להציל אותה. אני גם ידעתי שאנחנו ניפרד ואני אהיה רווק הרבה זמן. ידעתי, והפחד שיתק אותי.
לא ידעתי מה זה רווקות ודי ריחמתי על רווקים מסכנים שצריכים לחפש ולחפש משהו שאני כבר מצאתי. כל הזמן דחיתי את הקץ בתואנות שונות ומטופשות, וכשהבנתי שאין מנוס ושאני צריך חיזוקים, סיפרתי לכל החברים שאני ובן הזוג שלי נפרדים. אחרי חודשיים, במקום שאני אגזור את הסרט בהשקת הרווקות שלי, הם שמעו שאנחנו נוסעים לחופשה בחו"ל ואז הם כבר ממש צחקו עליי. "אתה כזה זיין שכל", אמרו. "אתם הרי בחיים לא תיפרדו".
החופשה הרומנטית הזאת שאולי הייתה צעד נואש להצלת הזוגיות, הייתה בשבילי בעיקר עוד יצירה של זיכרון אחד מתוק לסיום, רגע לפני שהכל נגמר. כמובן שאת גן העדן שאליו הגענו החרבנו מהר מאוד. אמנם הסט היה מרשים והתפאורה מסביב בהחלט הדהימה אותנו, אבל השחקנים בילו את מרבית הזמן כשהם ישנים, רדומים, חסרי עניין, כמו שני שחקנים שצוותו יחד לסצנה שפשוט לא עובדת. כשרע אז רע, לא משנה כמה אוהבים ולא משנה אם זה בדירה מתפרקת בתל אביב או בגלויה פוטוגנית בחו"ל.
בדרך הביתה, כשעמדנו בדיוטי פרי ואני דמיינתי איך אנחנו מגיעים לארץ ואני נפרד סופית מהפרטנר שלי לסצנה, הוא התעקש לקנות גבינה יקרה ושווה, וסיפר לי איזו ארוחת ערב הוא הולך להכין לי איתה. הנהנתי, חייכתי, אך מבפנים היה לי ברור שאת הגבינה הזאת אנחנו כבר לא נזכה לאכול ביחד. כמובן שאת הגבינה ההיא כן אכלנו יחד. למען האמת, אכלנו עוד הרבה גבינות במשך כמה חודשים טובים, עד שערב אחד, חצי שנה מאוחר יותר, הצלחנו להיפרד.
היה זה עוד ערב שגרתי שבו אכלנו ארוחת ערב בבית קפה בשכונה. בדרך הביתה הגענו לצומת המזלג המוכרת, ובלי מילים הבנו ששעת השין הגיעה. וכך היה. פוף. היי חיים חדשים! היה לי קשה לשחרר את המוכר אז, וקשה לי לשחרר את המוכר היום. אני כבר רגיל למספר האי-זוגי שלי.
יכול להיות שהחבר שלי מלמעלה צודק. שהשנים עוברות, והיום אני קובי אחר. קצת יותר עייף, יותר קשוח, יותר ספקן, קצת פרנואיד וקצת מפוחד. וגם הפרידה הזאת מטייטל "הרווק" נמשכת כמו מסטיק, וכל פעם שזה כמעט קורה, כל מה שבא לי זה עוד חופשה רומנטית אחת אחרונה ביחד, רגע לפני שאנחנו נפרדים.
