הדבק שמצליח להחזיק יחד זוגות לאורך שנים
יש זוגות שמצליחים לשמר את הקשר הזוגי, בעוד אחרים שוחקים אותו. אז לאן נעלמת האהבה ומה סוד כוחה של האהבה שנשמרת? שתי מילים חשובות מספרות את הסיפור הזוגי ואחראיות להצלחתו או כישלונו: ציפייה ואכזבה
"אני לא מאמין באהבה", אומר לי גבר אשר נשוי שנים לא מעטות. "זה סיפור הוליוודי שמוכרים לצעירים נאיביים שמאמינים באידיאלים. אני מתבונן על כל החברים הנשואים שלי והם כולם במצב שלי. אין שם אהבה. כולם סובלים בשביל הילדים. איך בכלל אפשר להיות עם אותה אישה כל כך הרבה שנים? זה משעמם! אנחנו, הגברים, איננו בנויים להיות עם אישה אחת".
יש בדבריו של האיש היושב מולי חצאי אמיתות ועובדות סטטיסטיות שקשה להתווכח איתן. אחוז גבוה מהזוגות אינם חיים טוב באמת, והאהבה מפנה מקומה למרירות, אדישות, ריחוק או מריבות קשות. אפשר גם להגיד שבטבעם הבסיסי, גברים אינם בנויים לקשר מונוגמי, ובכל זאת, הדברים מורכבים יותר גם אצלם. יש אהבה בעולם, גם בין זוגות נשואים, אבל היא צריכה לשרוד טלטלות גדולות. אז מה קורה לאהבה כשהיא פוגשת במוסד הנישואים ומה שוחק אותה?
ראשית, יש לומר שלא כל הזוגות מתחתנים מתוך אהבה. חלק מהם נישאים כי זה מה שעושים כולם, כי כך מצופה ובעיקר מתוך תחושת בדידות וחוסר רצון להישאר לבד בחברה שמושתתת על משפחתיות. שנית, בואם של ילדים לעולם מביא אומנם המון שמחה משפחתית, אבל יחד עימה גם תובענות רגשית שמכלה את כוחותיהם של ההורים. זה לא סוד שלא קל לגדל ילדים. לא פעם אימהות מוצאות עצמן מושקעות כל כך בילדיהן, עד שלא נותרת להן אנרגיה להתייחס לבן זוגן מעבר לענייני היומיום. הגבר נדחק לא פעם הצידה, וחש בדידות. הוא זקוק ליחס של חמימות, ובמקום זאת נדרש ממנו לקחת חלק בטיפול בילדים.
לכך יש להוסיף כמובן את עומסי החיים שנושאים עימם הרבה דאגות, לחצים וקשיים יומיומיים, שאינם תורמים לפניות לקשר הזוגי. המשאבים של כולנו הם סופיים, ובסוף היום לא נותר כוח למשהו שהוא מעבר למה שחייבים לעשות. אך דומה שלמרות כל הקשיים הללו, יש זוגות שמצליחים לשמר את הקשר הזוגי, בעוד אחרים שוחקים אותו. אז לאן נעלמת האהבה? מה סוד כוחה של האהבה שנשמרת? שתי מילים חשובות מספרות את סיפור הזוגיות שאבדה: ציפייה ואכזבה.
בין ציפיות לאכזבות
היכולת לשמר אהבה, קרבה ואינטימיות, היא יכולת שלא כל אחד ניחן בה, והיא קשורה ליכולת לווסת באורח פרופורציונלי בין ציפייה ואכזבה. קשרים רבים נסדקים עקב ציפיות שלא נענו, ועוררו אכזבה. אכזבה שהלכה ותפחה עד שיצרה חיץ של ניכור שמאחוריו מסתתרת פגיעה גדולה.
כולנו מגיעים לקשר זוגי עם ציפייה שהפרטנר ימלא אחר כל צרכינו ויהיה החבר/ה הכי טוב/ה שלנו, בעיקר אם סבלנו מחסכים רגשיים בילדות (אז הוא/היא לכאורה אמורים להיות מי שיפצה אותנו). המציאות שסוטרת בפנינו היא שאף בן זוג אינו יכול לעמוד בכל הציפיות ממנו. הוא יאכזב לא פעם. החיים פשוט קשים מדי, וכמובן שישנם אנשים שאינם יודעים לגלות רגישות או להקשיב לצרכי זולתם. כשאנו מתאכזבים, רוחנו נופלת ורף האהבה שלנו לפרטנר צונח.
כשהאכזבות נוקשות על דלתנו חדשות לבקרים, מתחיל תהליך של היסגרות. אנו נועלים בליבנו דלת שקודם לכן היתה פתוחה. פתיחות זו היא שגרמה לנו להיות מסוגלים לחלוק רגשות אינטימיים עם הפרטנר שלנו ולהביע חום ואהבה, אך היא גם זאת אשר חשפה אותנו לפגיעות רבה ביחס אליו. זוהי פגיעות גבוהה מזו שאנו חשים כלפי אחרים, בוודאי זרים. מאידך, הפתיחות שמביאה עימה הקרבה היא מקור הביטחון שלנו, היכולת לשמר את גחלת האהבה, והיא זו שמביאה רוגע, הנאה ומשמעות לחיינו. לכן אהבה כל כך חשובה בחיינו.
אם כך, שאלת האהבה קשורה קשר הדוק בשאלה לאן אנו מוליכים את אכזבתנו. עד כמה אנו מסוגלים לחזור ולהיפתח לבן/ת הזוג שלנו, לאחר שהם לא עמדו בציפיותינו, ועד כמה מה שנסדק הופך לשבר שאינו ניתן לאיחוי. אנשים שיש להם יכולת טובה לקרבה ואהבה יודעים לחזור ולפתוח את ליבם גם לאחר אכזבה. הם מבינים שבן/בת הזוג שלהם אינם נמצאים שם רק על מנת לענות על הציפיות שלהם. שיש להם לא פעם קשיים משלהם.
הם מבינים שהחיים, בהגדרתם, מוליכים לפתחנו אכזבות לא מעטות כי זה טיבם, והם יודעים לאחוז בטוב שיש ולחזור ולפתוח את הלב להזדמנות נוספת. זה קשה, ואפילו מאד, אבל כאן טמון הסוד. ומה בנוגע לציפיות מוגזמות? אני גורסת כי ציפיות הן תמיד לגיטימיות כאשר הן משקפות צרכים אמיתיים של המצפה. אבל - וזהו אבל גדול - לא כל פרטנר הוא כתובת נכונה לציפיות האלה. לעתים, הפרטנרים שלנו הם בעלי יכולת מוגבלת למתן מענה לצרכי בני/בנות זוגם, ואז יש מקום לשקול טיפול זוגי או אינדיבידואלי, ואפילו פרידה.
איך נדע להתכוונן נכון מבחינת ציפיותינו, ואיך נזהה מהם יכולותיו של הפרטנר שלנו? זה כבר נושא למאמר אחר. אבל אם תדעו לשמור על לב פתוח, תהיה לכם אהבה בחיים.
ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית.
לפנייה לכתב/ת 
