ביקורת סרט: "דנקרק" - חוויה קולנועית שאסור לפספס
בלי יותר מידי דיאלוגים, עם לא מעט סצינות מעוררות התפעלות, "דנקרק" של כריסטופר נולן הוא מחזה קולנועי מרהיב. תפאורה אותנטית, משחקי זמן אינטליגנטיים ובעיקר נקודות המבט השונות, שמציגות את סיפור ההצלה הגדול בתולדות מלחמת העולם השנייה - הופכים את הצפייה בסרט לחוויה חזקה במיוחד
האם נמצא הסרט שיציל את הקולנוע ההוליוודי מאובדנו? אכן, לעיתים אין לך ברירה אלא להצטרף למקהלה המכריזה בגרון ניחר: "דנקרק" ("Dunkirk") של כריסטופר נולן מחזיר את החוויה אל הקולנוע המסחרי, הדבר הזה שנדמה היה שאבד לו זה מכבר. מדובר בסרט מלחמה שאינו דומה לשום דבר אחר שראיתם, ואמנם אחרי הכל – מדובר באירוע ההצלה הגדול בתולדות מלחמת העולם השנייה.
זה מתחיל בסצינה מרשימה – ובסרט הזה כמעט כל סצינה היא כזאת – שבה נראה חייל בריטי (פיון ווייטהד) נס על נפשו אחרי שחבריו נהרגו בזה אחר זה מירי צלפים בעיר דנקרק המכותרת בידי הגרמנים. הוא עושה את דרכו אל חוף הים, ושם נחשפת תמונה פנורמית של נחשולי חיילים בריטים וצרפתים הממתינים מרוכזים לפינויים. לא חולף זמן רב עד שמפציץ גרמני מסתער עליהם. הביטויים "ברווזים במטווח" או "דגים בחבית" מעולם לא נדמו מוחשיים יותר.
"דנקרק" מביא את סיפור חילוצם יוצא הדופן של 338 אלף חיילי בעלות הברית מעיר החוף שבצפון צרפת, לא רחוק מגבול בלגיה, בין 26 במאי ו-4 ביוני 1940. מכותרים על ידי כוחות יבשה ואוויר גרמנים, הדרך היחידה החוצה הייתה לחצות את התעלה לכיוון אנגליה. כיוון שהמים לא היו עמוקים דיים כדי לאפשר למשחתות בריטיות להתקרב אל החוף, נטלו חלק במבצע (שכונה "מבצע דינמו") מאות כלי שיט פרטיים – סירות, דוברות, יאכטות, מעבורות וספינות דיג – שהביאו את החיילים, תחת הפצצות כבדות של ה"לופטוואפה", אל חוף מבטחים.
עוד ביקורות קולנוע:
"המטפלת": טיפול אלגנטי בקלישאה נדושה
"הצד האחר של התקווה": הצד הקומי של היאוש
"קפטן תחתונים" - פרודיה ילדותית על גיבורי-על
סרטו של נולן, שגם כתב את התסריט שאינו מכביר בדיאלוגים, עוקב אחר מהלכי "הנס של דנקרק" (שכבר תואר בסרט בריטי בעל שם זהה מ-1958 בכיכובם של ג'ון מילס וריצ'רד אטנבורו) משלוש פרספקטיבות: אוויר, ים ויבשה. כל אחד מהסיפורים מתרחש בפרק זמן שונה וכל השלושה מובאים במקביל. הנרטיב האחד, זה של היבשה, הקרוי "שובר הגלים", מתמקד בחיילים הבריטיים (בהם הזמר הארי סטיילס בהופעת בכורה בקולנוע) הממתינים תחת פיקודו של קצין ימיה (קנת' בראנה) לכלי השיט שיבואו. הנרטיב השני, "אוויר", מתאר את מלחמתם של שני טייסי קרב בחיל האוויר המלכותי (ג'ק לואדן וטום הרדי הכמעט בלתי מזוהה מתחת לקסדה) במפציצי האויב המאיימים על החוף; ואילו הנרטיב השלישי, "ים", מעמיד במרכזו גבר בריטי (מרק ריילאנס) שמגייס את ספינתו, ויוצא יחד עם בנו ונער נוסף לחלץ את הנצורים. בדרך, בלב ים, הם נתקלים בחייל הלום קרב (קיליאן מרפי) ומעלים אותו אל הסיפון.
כל אחד מהנרטיבים נפרש על פני פרק זמן שונה – שבוע, שעה ויום, בהתאמה – אך הם מובאים באופן חופף, מה שמאפשר לא רק לחוות אותו אירוע מזוויות שונות, אלא גם ליצור כאוס טמפורלי המשקף את הפינוי התזזיתי. חיבתו של נולן למשחקים בזמן (שמצאה ביטוי חלול ומייגע ב"ממנטו") נדמית הפעם מוצדקת: הוא חותר תחת הליניאריות שנכפית על פי רוב על הסיפור ההיסטורי, מציג אותו מנקודות מבט שונות, נע קדימה ואחורה שעות וימים, כך שהצופים חווים דיס-אוריינטציה של האירוע, להבדיל מהשאיפה המקובלת לכרונולוגיה מסודרת של ההתרחשות. התוצאה, על כן, נצמדת לחוויית הזמן השונה של אלה שהשתתפו באירוע ההיסטורי.
קשה לחשוב על עוד סרט שמצדיק את הצפייה בו ב-Imax. זהו אכן ספקטקל קולנועי שראוי לכנותו בשם זה. הסרט צולם בפילם (פורמט שנולן מעדיף על פני צילום דיגיטלי), ב-70 מ"מ (זהו הסרט השלישי בעשור האחרון, אחרי "המאסטר" ו"שמונת השנואים", שמצולם ומוקרן כך בבתי קולנוע מובחרים), וכמעט ללא שימוש באפקטים דיגיטליים. סצינות הקרב כוללות מטוסי ספיטפייר אמיתיים מהתקופה, ובחילוץ הימי משתתפות ספינות אותנטיות שנטלו בו חלק לפני 77 שנה.
"דנקרק" מעניק להתרחשויות אופי מופשט. בהיעדרה הכמעט-מוחלט של נקודת המבט של המכתר הנאצי – המוות הניתך על החיילים נעדר הקשר נרטיבי מובהק, ואנו נותרים עם הבהלה נטו. הסרט אינו מתאר קרב אלא הישרדות ("כל מה שעשינו היה לשרוד" אומר אחד החיילים לקראת סופו של הסרט), ומבחינה זו ניכרים בו יסודות של סרט אימה, בדומה (אך להבדיל אלפי הבדלות) מ"בופור" שלנו. דוגמא לכך היא סצינה מצוינת המתארת חבורה של חיילים בריטיים המוצאים מחסה בכלי שיט על החוף, ממתינים לגאות שתבוא, מטווחים על ידי הגרמנים, וחושדים שנמצא ביניהם בוגד.
העובדה שהפינוי מוגבל רק ללוחמים הבריטים שעה שעמיתיהם הצרפתים נתבעים להיוותר מאחור הופכת את "דנקרק", אולי מבלי שהתכוון לכך, לסרט הראשון של עידן הברקזיט. זהו סרט שכולו מלאכת מחשבת של עשיה קולנועית: העריכה (לי סמית'), הצילום (הויט ון הויטמה) והמוזיקה (הנס זימר) שמתבססת על גיטרות חורקות וכלי נשיפה נוהמים ומעניקה למתרחש את האטמוספרה המסויטת הנחוצה.
היו שמיהרו להשוות בין כריסטופר נולן וסטנלי קובריק. ובכן, המרחק עדיין רב, גם אחרי "בין כוכבים" היומרני מבחינה פילוסופית ו"דנקרק". מצד שני, כמי שבחר לא פעם בסרטיו כגרועים ביותר בשנים בהן נוצרו (ע"ע "התחלה" ו"עלייתו של האביר האפל") – אחרי סרטו הנוכחי אני בהחלט מתכוון לאכול את הכובע.
