אמו של החייל שנטרל את המחבל: "הוא לא ירה בו יותר כי הוא לא היווה סיכון"
רחל מעוז, אמו של החייל שירה במחבל שרצח את משפחת סלומון בחלמיש, התייחסה בריאיון ל-ynet לאפשרות שבנה היה יורה במחבל המנוטרל כפי שעשה אלאור אזריה. "עניין אותו לטפל בפצועים", אמרה. "הוא פעל בדיוק לפי ההוראות, הוא היה גיבור מאוד גדול"
"הבן שלי ירה ירייה מדויקת, כדור אחד, וראה שהמחבל נופל. הוא לא ירה בו יותר כי הוא ראה שהוא לא מהווה סיכון ויותר עניין אותו לטפל בפצועים ולנסות לעזור שם לאנשים", סיפרה רחל מעוז, אמו של החייל שירה במחבל שביצע את פיגוע הדקירה בחלמיש בליל שבת. כשנשאלה אם היה חשש שיירה בו שוב כמו במקרה של אלאור אזריה, השיבה: "אני לא חושבת שזה מה שהיה בראש שלו. הוא פעל בדיוק לפי ההוראות, הוא היה גיבור מאוד גדול וחתר למגע כמו שחייל אמור לעשות. הוא שאל אם יש עוד מחבלים בבית, זה מה שהיה בראש שלו, לסיים את האירוע ולהביא עזרה כמה שיותר מהר לפצועים".
יומיים אחרי הטבח של משפחת סלומון בחלמיש מתקשים התושבים בהתנחלות לחזור הבוקר לשגרה. ראשי היישוב ערכו שיחות עם בני הנוער, ובית הספר נפתח כדי לחזק את הילדים.
חבר היישוב ויקטור ועקנין טוען כי התושבים התריעו זה זמן רב על הפרצה הביטחונית. לדבריו, "כבר לפני כמה חודשים התרענו על הבעיות בגדר. המחבלים שהציתו פה בתים הגיעו מאותו ציר. האירוע הזה היה יכול להימנע אם היו מקשיבים לנו".
רחל מעוז, אמו של החייל שירה במחבל, שחזרה בריאיון ל-ynet את השתלשלות האירועים בערב שישי, שבמהלכם חדר המחבל לבית משפחת סלומון ורצח את יוסף ואת שני ילדיו חיה ואלעד. מעוז סיפרה: "בעלי נכנס לתוך בית משפחת סלומון, ראה את האנשים שוכבים על הרצפה עם הדם ואמר 'מחבלים'".
מה את יכולה לספר על אותם רגעים שבהם את נמצאת בבית ולפתע שומעת צעקות?
"אנחנו לא רצינו להאמין שזה זה, לקח לנו כמה שניות להבין שקורה משהו. בעלי רץ מהבית ונכנס לתוך הבית של משפחת סלומון. הדלת הייתה פתוחה, הוא ראה את האנשים שוכבים על הרצפה עם הדם, הצעקות בשלב הזה כבר הפסיקו. הוא רץ חזרה, הוא אמר 'מחבלים' ולקח את הנשק. הבן שלי כבר היה עם הנשק ביד, לקח אותו מהכספת. הוא רץ חזרה, שניהם יצאו מהבית, הבן שלי קפץ מעל הגדר, ראה את המחבל עומד בחלון המטבח, ירה ירייה אחת דרך החלון וראה שהוא נופל. שניהם רצו פנימה לתוך הביתה, זו פעם שנייה שבעלי רץ לתוך בית הדמים הזה, רצו לעזור לאנשים, לא יכלו לעזור להם. אני דיווחתי למשטרה וחיכינו שיבואו כוחות שינסו לעזור".
למעשה הבן שלך דילג מעל גדר העצים הזו אבל בעלך נכנס בלי נשק ממש לתוך הבית?
"לתוך הבית, והוא לא ראה שאחת מבני הבית, חיה, הייתה שם כנראה בשיחים כי הוא הלך לתוך הבית, ראה מלא דם על הרצפה ואת המחבל, ורץ חזרה לקחת את הנשק שלו".
מה עובר אצלכם בראש ברגעים האלה, האם את יוצאת מהבית או נשארת בפנים, מתי אתם מבינים את גודל האירוע?
"אני הבנתי את גודל האירוע ברגע שבעלי נכנס ואמר 'מחבלים'. שניהם יצאו, אני נעלתי את הבית, הייתי עם אימא שלי, התקשרתי למשטרה ולבת שלי. לא פחדתי על עצמי בכלל אבל פחדתי מאוד על בעלי והבן שלי שיצאו לתוך התופת הזו, לא ידעתי מה איתם. שמענו את הירייה, לא ידענו מי יורה, אחר כך הבנתי שהבן שלי ירה. אחרי זה היה שקט, עד שבאו כוחות הביטחון".
באיזה שלב הבנתם שמיכל נמצאת בקומה למעלה עם חמשת ילדיה?
"לא ידעתי את זה. רק לאחר מכן כשהחתן שלי הגיע, הוא הגיע מאוד מהר לאירוע, הוא הגיע ראשון והוא נכנס ודיבר עם מיכל. הבן שלי קודם דיבר עם טובה, דיברו איתם כדי לנסות להבין מה קרה, רצו להבין אם יש עוד מחבלים בבית. הבן שלי שאל את טובה אם יש עוד מחבל בבית, היא אמרה שיש רק מחבל אחד, זה מה שהיא ידעה. מיכל רצתה לדעת מה שלום בעלה ואף אחד לא רצה להגיד לה שהוא הלך".
אנחנו 48 שעות אחרי האירוע. מה את יכולה לספר על מה שקורה ביישוב, על איך אפשר להתמודד עם האסון הזה?
"אני בטוחה שיש אנשים ביישוב שלוקחים את זה מאוד קשה, אני אישית לא מעכלת. אנחנו יישוב שידע זמנים קשים, אנחנו יישוב של אנשים מאוד טובים, לא חמומי מוח בכלל, אנשים של פעולה, שאין ספק שנמשיך לאחוז פה במקום הזה. אנחנו דורשים מהממשלה שיסגרו את הכביש שמוביל לכפר הערבי שממנו יצאו כמה פעמים אנשים שהצליחו להיכנס לתוך היישוב. אנחנו נמשיך הלאה ונחזק את המשפחה, משפחה לתפארת. כואב הלב עליהם, אנשים טובים".
אם אפשר מספר מילים על יוסף ז"ל ועל המשפחה הזאת, הם הרבה שנים כאן ביישוב.
"קשה לי שאתה אומר לי ז"ל, אני לא מאמינה שאני לא אראה אותו. לא אראה אותו כל בוקר הולך לבית הכנסת, לא אראה אותו מחכה בתחנה שהוא היה מלווה איזו ילדה לבית הספר כל יום. אני לא מאמינה, כל יום הייתי באה וטובה יוצאת אליי ומדברת איתי. לפני שבוע וחצי היא ריצפה את הבית. היא כל כך שמחה, אמרה לי 'בואי תראי את הריצוף החדש הלבן שעשיתי', ועכשיו לראות את הריצוף הזה מלא בדם זה מזעזע. אני לא יודעת מה יהיה, קשה לי להאמין שהיא תחזור לבית הזה, היא הייתה גרה פה בשמחה עם הבת שלה, עם חיה, שהייתה מורה, ואנחנו לא תופסים שלא נראה אותם יותר, לא תופסת את זה".
לפנייה לכתב/ת 
