לנה דל ריי ממשיכה לזייף - וזה ממכר
באלבומה החדש "Lust for Life" ממשיכה לנה דל ריי למכור את אותו מוצר, עם שירה קודרת-מלטפת, נגיעות היפ הופ ודימויים משוכפלים של הנשים הגדולות באמת. הדמות האניגמטית הזאת אולי מסונתזת עד העצם, אבל עדיין יש בה משהו ממכר, כמו טריפ טוב, שלא רוצים להתעורר ממנו
שנה וחצי אחרי "Honeymoon" האחרון וחמש מאז "Born to Die" שפרץ את הדרך, לנה דל ריי מרעיפה עלינו אלבום חדש. ואם בשלהי 2011 התהדרה הזמרת במיתוג כ"גנגסטה-ננסי סינטרה", מתוקפו ירתה בלדות מתוקות לצד המנוני היפ הופ בשאיפה, באלבומים הבאים נזנח בהדרגה האימג' לטובת עגמומיות אפלה ממחוזות טים ברטון. וכך, לצד שירי התרפקות על שברו של החלום האמריקני, הפכה דל ריי לחביבת פסי הקול ההוליוודיים.
"Lust for Life" הוא האלבום החדש מפס הייצור הניאוני-קודר הזה (הקשר לאלבום המיתולוגי של איגי פופ מ-1977 הוא מקרי בהחלט), ודל ריי שוב מערבבת בו גלאם הוליוודי ישן עם הצדדים היותר מטונפים של החיים - רק שהפלרטוט עם עולם ההיפ הופ חוזר בכל הכוח.
עוד ביקורות אלבומים ב-ynet:
הארי סטיילס מוואן דיירקשן רוצה להיות רוקסטאר
גורילאז החדש עמוס בכל טוב, מינוס הנשמה
אייל גולן החדש: מרוב שירים לא שומעים את המסר
לטובת העניין היא משתפת פעולה עם שמות חמים ומסקרנים - אחד מהם הוא דה וויקנד, שמצטרף אליה בשיר הנושא של האלבום. זה אינו שיתוף הפעולה הראשון בין השניים; דל ריי כבר השתתפה באלבומו "Starboy" ועכשיו הוא מחזיר טובה ומתארח בפנטזיה הסיקסטיזית שלה. גם היא וגם הוא אורחי קבע באזורים הגבוהים יותר של המנעד, ולכן השילוב ביניהם נראה כמובן מאליו, ואף על פי כן הוא מצליח להדהים בתואם שנוצר. קולותיהם מסתלסלים זה סביב זה בהרמוניה מהודקת ויוצרים בך היי כמעט הזייתי. "חבר שלי חזר, והוא קול יותר מאי פעם", היא מתפייטת בליריקה של לוליטה אמריקנית עם בקבוק קוקה ביד - ושבה ל"מקום הבטוח" שלעתים הוא בעוכריה, אבל כאן מזדקק לטראק ממכר.
משת"פים סדרתיים. לנה דל ריי ודה וויקנד
"Lust for Life" הוא הרצועה השנייה באלבום, שמגיעה אחרי "Love" הפותח. השיר הזה מציע לנו אולדסקול-לנה - רך, נעים ומכיל אבל מעט צפוי מדי. בסופה של האזנה הוא מרגיש כמו גרסה נוספת ומפוהקת ללהיט "Young and Beautiful" שעיטר את פסקול הסרט "גטסבי הגדול", ונועד כנראה לשמש כמשטח כניסה חלק ובטוח לתוך האלבום החדש.
שחקן חיזוק נוסף הוא הראפר A$AP Rocky שמתארח ב"Summer Bummer", מהרצועות החזקות באלבום. תחושת ההתעלות העצובה שמספקת דל ריי מתנפצת לתוך ראפ עכשווי כשרוקי מגיח. את כל זה מלווה קולה הגבוה שסומפל לכדי משהו שמזכיר להיטי גטו מהניינטיז המוקדמים של המאה הקודמת, והופך את השיר להמנון ווינטג' אפל שפשוט קשה להתנתק ממנו.
"Love". פתיחת אולד-סקול
A$AP Rocky מצטרף אל לנה גם ב"Groupie Love", עוד קצת ממה שאנחנו מכירים טוב מדי. השיר לוקה במחלת ילדות שליוותה את האלבומים המוקדמים, במיוחד את "Ultraviolence", ונופל בין הכסאות, אל המקום בו ההיפנוטיות המכשפת הופכת כבר לשעמום שחולף ליד האוזן.
מקום נוסף בו הנטייה לשת"פים חורקת הוא "Beautiful People, Beautiful Problems", בו מתארחת סטיבי ניקס האגדית מפליטווד מק. ניקס היא הדבר האמיתי מפעם, זה שדל ריי יכולה רק לנסות לשעתק בצורה חיוורת, וייתכן שזה מה שגורם לחיבור בין השתיים לקרטע. הקול של ניקס למעשה מעיר אותנו משטיפת המוח הדל-ריית, ומנכיח כמה כל זה כל כך מזויף. אבל אם כבר אנשים, נשים ובעיות, לפחות שיהיו יפות - מסר פארודי-אירוני שלנה הדגימה היטב לאורך הקריירה שלה. דל ריי המטריפה, שאפילו כשהיא נאנסת בסרט קצר של מרילין מנסון - היא בעיקר נורא נורא יפה.
בשיתוף הפעולה המסקרן עם שון לנון (בנו של) - כל זה לא תקף. ב"Tommrow Never Came", הדואט המשותף שמרפרר לשיר הרוחניקי של הביטלס "Tomorrow Never Knows", מצליח קולו של דור ההמשך, שדומה לזה של אביו באופן מבהיל כמעט, להחמיא לקולה של דל ריי. יחדיו הם שואבים אותנו עמוק יותר אל תוך מאורת הארנב הנוסטלגית, מקימים את הסיקסטיז המאובקות מן הקבר, כדי להתבונן בבואתן דרך המראה הסדוקה של העידן הלא-העליז ולא-תמים שלנו. "החיים האלה לא מטורפים, עכשיו, כשאני שרה עם שון?", שואלת לנה בסוף השיר. ועכשיו, תורכם לענות.
מעל כל החלומיות הזו, מרחפת רוחו של עידן טראמפ כענן קודר. היא ניכרת במיוחד ב"God Bless America And All The Beautiful Women In It", ששמו מזכיר את פרויקט הטוויטר שיזמה דל ריי, כשקראה לכל הנשים (היפות שלה) להתאחד ולהטיל כישוף על טראמפ. יריות האקדח מהדהדות ברקע, ביט שחוזר על עצמו לאורך רוב השיר. ייתכן והוא נועד להחזיר אותנו לרצח קנדי - מור"ק אמריקני שדל ריי כבר המחיזה בקליפ השנוי במחלוקת לשירה "National Anthem", כשהיא בתפקיד ג'קי קנדי ובעלה הוא לא אחר מאשר מיודענו A$AP Rocky בכבודו ובעצמו. ייתכן שלנה בכלל רוצה להזכיר לנו את מדיניות הנשק המתירנית מדי של טראמפ, והסוף העגום שהיא טומנת בחובה.
אני שרה עם שון לנון! מטורף!
"Change", מהרצועות הסוגרות של האלבום, מציע גם הוא קצת מלנה הישנה - הפעם במובן הנוסטלגי, ועליו הפילטר הממסך של הזמן. הפסנתר מכשף, קולה שוב מערסל-ממסטל והתוצאה - שיר ערש דווי לאימפריה האמריקנית המתפוררת. בכל זאת, וכאן זה בולט במיוחד, ישנה באלבום הבשלה מסוימת של האמנית בת ה-32 - משהו בחלום האמריקאי השבור הזה נשמע משויף יותר.
לנה דל ריי תמיד שיחקה על התפר שבין האותנטי לסימולקרה, בין האישה שהיא לדימויים מזויפים של נשים הוליוודיות, מהעבר וההווה. דווקא חוסר היכולת לקבע אותה על הספקטרום היא שממשיכה למגנט אליה - גם כשמדובר כבר באלבום חמישי שמציע, פחות או יותר, את אותו הדבר. הדמות האניגמטית הזאת היא אולי מוצר מסונתז עד העצם, אבל יש בה משהו ממכר, כמו טריפ טוב, שלא רוצים להתעורר ממנו.
