ערך השוויון - נר לגלימתו: השופט סלים ג'ובראן פורש

השופט סלים עם רעייתו נינה ג'ובראן(צילום: אוהד צויגנברג)

לא קל להיות שופט ערבי בבית המשפט העליון. הסכסוך הישראלי-פלסטיני שורה בכול, קל וחומר כשהאש הימנית-רדיקלית מלחכת את שולי גלימות השופטים. באופן אישי, השופט סלים ג'ובראן חש רצוי מאוד בקרב עמיתיו, הוא נמנה עם הוותיקים והטובים וזכה להוקרה והערכה של הקולגות. בשבוע הבא, עם הגיעו לגיל 70, מסיים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון את כהונתו.

על רקע מעורבותו בלא מעט סוגיות נפיצות נישאו לעברו לאורך השנים עיניים בוחנות. אחת מהן, שנצרבה היטב בעולם המשפט הישראלי, הייתה כשבחר להימנע משירת ההמנון הלאומי התקווה בטקס חילופי נשיאי בית המשפט העליון לפני כחמש שנים. חבריו השופטים דווקא גילו הבנה להחלטתו לא לשיר "נפש יהודי הומייה" והיו הראשונים שהגנו על חופש הביטוי - במקרה זה שתיקתו. עמיתו, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, אמר אז: "אין לדרוש מן האזרחים הערבים לשיר מילים שאינן מדברות אל ליבם ואינן משקפות את שורשיהם".

השופט ג'ובראן זכה להיות הערבי-נוצרי הראשון במינוי של קבע בבית המשפט העליון, והוא קיבע את הדרך לבאים אחריו. אף שמונה על תג "השופט הערבי" בבית המשפט העליון, פסקי הדין שלו הצטיינו במקצוענות וענייניות המשקפות את הנרטיב המשפטי. מלבד זאת הוא הדגיש מאוד את ערך השוויון, זכויות מיעוטים, הכלה חברתית והרבה אנושיות. אי לכך, בפסיקות עקרוניות שהתכתבו עם חשש מפגיעה בזכויות מיעוטים נותר השופט ג'ובראן לא אחת בדעת מיעוט. עורכי דין ופרקליטים אהבו להופיע באולמו בשל אורך הרוח והאנושיות שלו.

מהמסדר הפרנסיסקני לראש ההיררכיה השיפוטית 

הוא נולד בחיפה ב-1947. ב-1963 סיים ג'ובראן את לימודיו התיכוניים בבית הספר "טרה סנטה" של המסדר הפרנסיסקני בעכו וב-1968 סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1982, לאחר שעבד כעורך דין פרטי, הוא מונה לכהונת שופט שלום בחיפה. במרס 1993 קודם לבית המשפט המחוזי בחיפה. במאי 2004 מונה לכהונת קבע כשופט בבית המשפט העליון על ידי הנשיא דאז אהרן ברק.

בריאיון לביטאון משפטי ב-2012 טען ג'ובראן כי לטעמו המדינה כשלה במספרם המועט של השופטים הערבים שמכהנים בה. בהשתלמות של הפרקליטות ב-2014 הוא טען כי "הערבים במדינה מופלים לרעה" וכי השוויון שעליו דובר במגילת העצמאות לא התממש. עם זאת, הוא הטיל אחריות גם על מנהיגי המגזר הערבי בישראל וציין בהקשר זה כי "עליהם לנסות ולצמצם את הפערים".

הרכב מורחב של תשעה שופטי בג"ץ דחה ב-2012 עתירה שדרשה לבטל את החוק המוחק את העונשים ואת ההליכים המשפטיים בגין עבירות הקשורות לתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005. ההרכב בראשותה של הנשיאה דאז דורית ביניש פסק על החלטתו נוכח המסקנה שהעתירה אינה מגלה עילה להתערבות חוקתית. בפסיקה צוין בין היתר כי "גם אם החוק נשוא העתירה פוגע בזכות לשוויון בפני החוק, עדיין מדובר בפגיעה בשוויון העומדת בדרישות פסקת ההגבלה".

השופט ג'ובראן, בדעת מיעוט, סבר שיש לפסול את החוק כי הוא פוגע פגיעה חמורה בזכות החוקתית לשוויון. מעבר לכך, לגישת השופט ג'ובראן, מכיוון שבמקרה זה מדובר בחנינה שקבעה הכנסת - שהיא גוף פוליטי, והחנינה שמעניקה הכנסת אינה פרטנית כי אם קבוצתית - היא אינה יכולה להיות לפנים משורת הדין, אף אם היא נובעת ממידת הרחמים.

ההתנתקות ב-2005. ג'ובראן, בדעת מיעוט, סבר שיש לפסול את החוק(צילום: ירון ברנר)

השופט ג'ובראן עם נשיא המדינה ראובן ריבלין(צילום: EPA)

פסק דין אחר של השופט ג'ובראן חייב לכלול גם יישובים ערביים במפת אזורי עדיפות לאומית של הממשלה בשם עקרון השוויון. כחבר הרכב שדן בעתירה נגד החלטת האוניברסיטאות לבטל את שיטת המצרף כמדד קבלה ללימודים, אמר אז ג'ובראן "אין למדינה להלין אלא על עצמה. אם ההישגים באותם מגזרים יותר נמוכים, המדינה היא זו שצריכה לתת לנו הסבר לפערים הללו".

בינואר 2015 דחה הרכב מורחב של בג"ץ עתירה נגד העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת מ-2% ל-3.25%. שמונה שופטים התנגדו, ורק השופט ג'ובראן מצא בדעת מיעוט כי יש לבטל את העלאת אחוז החסימה. בפסק הדין המקורי הבהיר אז השופט ג'ובראן כי כשמתעורר חשש שההמתנה ל"הבשלת" העתירה תוביל לפגיעה קשה בעותרים, ראוי לבררה בטרם הופעל החוק הפוגע.

ג'ובראן הדגיש כי יש חשיבות רבה לעובדה שהכנסת היא למעשה גוף שקובע את הכללים למינוי חבריה - מצב המצדיק, לשיטתו, להקפיד הקפדה יתרה שהכנסת לא תשתמש בכוח זה לרעה ותכבול את ידי הכנסת הבאה. השופט ג'ובראן סבר כי העלאת אחוז החסימה היא פעולה אקטיבית המנוגדת לחובה זו ויש בה פוטנציאל ממשי להדרה של קבוצות המיעוט.

הצורך של בית המשפט לצפות ולמנוע הפרות חוק עתידיות בא לידי ביטוי גם בעתירה שהוגשה נגד ההחלטה שלא להעמיד לדין את מחברי הספר "תורת המלך" בעבירה של הסתה לגזענות ולאלימות. הסיבה: חוסר ראיות מספיקות. ג'ובראן קבע בדעת מיעוט כי יש לקבל את העתירה ולהורות על בחינה מחדש של התשתית הראייתית לקיומה של מטרה להסית לגזענות מצד מחברי הספר, תוך דגש על הערכת ציפיות של כל מה שיכול להתרחש.

מבחינת השופט ג'ובראן, לנוכח מציאות חיינו והאקלים החברתי יש להנמיך את הרף, הגבוה מדי לטעמו, שעל פיו מוחלט אימתי יוגש כתב אישום בעבירה של הסתה לגזענות. השופט ג'ובראן עמד על כך שהרף הקיים כיום, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, מביא לכך שרק במקרים בודדים מעמידים לדין על דברי הסתה, והוא חשש שעבירות הסתה יהפכו לאות מתה בספר החוקים הישראלי.

ברוח זו הוא פסק בדעת מיעוט בערעור של ראאד סלאח - שלא התקבל - כי קריאתו לאינתיפאדה אינה בהכרח הסתה לאלימות. "לא ניתן לשלול את ההסבר כי אין מדובר בקריאה להתגייסות כוללת, לא בהכרח אלימה, לשם הגנה על מה שנראה בעיני סלאח כמקום קדוש", כתב ג'ובראן באפריל 2006.

השופט ג'ובראן(צילום: אתר בתי המשפט)

ג'ובראן לא מצא פסול במינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים(צילום: אוהד צויגנברג)

ב-2016 דחה בג"ץ, ברוב של שני שופטים מול אחד, עתירה נגד מינויו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים. העתירה הוגשה לנוכח עברו הפלילי של יו"ר ש"ס. במקרה זה נמנה ג'ובראן עם דעת הרוב שדחתה את העתירה. כמו השופט יורם דנציגר, ג'ובראן סבר כי מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים - חרף הקשיים המיוחדים שמתעוררים עם מינויו לתפקיד שר בכלל הנובעים מעברו הפלילי - אינו מקים עילה משפטית להתערבות בו.

היו לג'ובראן גם פסיקות עקרוניות בנושאים שאינם מדיניים-ביטחוניים. למשל, בפסק דין מ-2007 בערעור של המדינה על הרשעת גבר במעשה מגונה הוא כתב כי מצב שבו החלו בני זוג לקיים יחסי מין בהסכמה, ותוך כדי כך דרשה האישה בצורה מפורשת לחדול מכך והגבר לא נענה לדרישה זו, גם הוא אונס.

ב-2014 הובא לפתחו של בית המשפט העליון תיק שעסק בהרשעה של גרימת מוות ברשלנות. במקרה המדובר פגע אדם בעובר בעודו ברחם אמו, מה שהוביל בהמשך לפטירת העובר. השאלה שהתעוררה אז הייתה האם ניתן להרשיע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות אדם שפגע בעובר, שנולד חי ולאחר מכן מת. השופט ג'ובראן קבע כי משעה שיצא הוולד כולו חי מבטן אמו - הריהו נחשב לאדם. "אין מחלוקת כי דרישת הקשר הסיבתי בין התאונה למות העובר התקיימה", קבע השופט ג'ובראן - והביא להרשעה.

זיכוי במקום 17 שנות מאסר 

דרמה נוספת שענייניה הגיעו לפתחו של השופט ג'ובראן אירעה בשנה שעברה: בית המשפט העליון זיכה אז מחמת הספק, ברוב של שני שופטים מול אחד, את ניסים חדד שהורשע ב-2013 בביצוע מעשה סדום בפעוט בן שנה וחצי. הפעוט הוא בנה של בת זוגו לשעבר של חדד, שנשלח על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ל-17 שנות מאסר. ג'ובראן, שעמד בראש הרכב השופטים, נמנה עם המזכים של חדד וציין בפסיקה כי "ההרשעה במסגרת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על מארג של ראיות נסיבתיות. כידוע, הראיה הנסיבתית נבדלת מהראיה הישירה בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין עובדה הטעונה הוכחה, אלא היא מבססת נסיבה כלשהי - ממנה ניתן להסיק את דבר התקיימותה של העובדה".

ג'ובראן גם נמנה עם השופטים שדחו בסוף 2011 את ערעורו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב על שבע שנות המאסר שנגזרו עליו בגין עבירות מין. בית המשפט העליון קבע אז כי אין מקום להתערב בקביעת המהימנות של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שמצא את המתלוננות נגד קצב אמינות ואת המערער דובר שקר. "גרסתו של המערער נמצאה בלתי-מהימנה בעליל", קבע אז השופט ג'ובראן, שדחה את טענות "ההגנה מן הצדק" של קצב. "המערער היה האזרח מספר אחת במדינתנו. מובן לו כי הוא עומד באור הזרקורים של התקשורת והעולם כולו".

בפסיקה אחרת קבע השופט ג'ובראן כי על תושבי יו"ש הערבים שעובדים אצל יהודים בשטחי יו"ש חלים דיני העבודה הישראליים. ב-2012 נמנה השופט ג'ובראן עם השופטים שזיכו עולה מאתיופיה, שהורשע באונס גיסתו ונידון לשמונה שנות מאסר. ההחלטה, שהתקבלה מחמת הספק, התפרסמה לאחר שהנאשם ריצה ארבע שנות מאסר. בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, קבע השופט ג'ובראן לפני הבחירות לכנסת ב-2015 כי נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני הקונגרס האמריקני ישודר בארץ בשיהוי של חמש דקות על מנת למנוע תעמולת בחירות.