"חדר 104": בין מרתקת למשמימה
הסדרה "חדר 104" היא אנתולוגיה שבה כל פרק הוא יצירה נפרדת, וכולם מתרחשים בחדר 104. חלק טובים, על אחרים היינו מתלוננים בקבלה
מאחר שחוסר אחידות הוא טבען של יצירות אנתולוגיות, אין מה לבוא בטענות אל "חדר 104" החדשה של HBO על עצם היותה כזו - חסרת אחידות. 12 פרקים, עשרה במאים ובמאיות, נושא, סגנון וגישה שונים בתכלית לכל פרק - האמת היא שלא ממש ברור איך האחים ג'יי ומארק דופלאס, שחתומים על "חדר 104", מכרו לרשת את האכסניה הזו לסרטים קצרים בקונספט המחייב "סדרה". אז כל הפרקים מתרחשים בחדר המוטל המרופט שהעניק ל"חדר 104" את שמה - אז מה? אם יש איזשהו קשר בין הסרטונים פרט לכך, הרי שממני הוא חמק.
שניים מששת הפרקים שבהם התאפשר לי לצפות היו סרטי אימה קצרים - האחד, "Ralphie", הוא יצירה ז'אנרית מהודקת, אפקטיבית ונעדרת יומרות, והשני, "The Knockandoo", היה מהזן הסוריאליסטי והמטריד יותר. הפרק השלישי, "The Internet", תפקד כקומדיה על צעיר המנסה נואשות להדריך את אמו בטלפון כיצד לשלוח לו קובץ חשוב במייל, לפני שהפך - באופן לא מאוד משכנע - למלודרמה קורעת לב. הפרק הרביעי, "Voyeurs", הוא הניסיוני מאלו שבהם צפיתי, מופע מחול לשתיים ללא דיאלוגים מאת הכוריאוגרפית דיינה הנסון (ובהשתתפות שרה היי, הבלרינה הנהדרת מ"עד הקצה"). הפרק החמישי המהפנט, "The Fight", עסק בצמד לוחמות MMA והוקדש רובו ככולו לכסאח ההארדקוריסטי ביניהן. והפרק השישי, "My Love", שהורכב כמעט כולו ממונולוגים ארוכים של השחקן הוותיק פיליפ בייקר הול, סתם גרם לי להתנמנם.
"חדר 104" אפקטיבית בעיקר כשהיא נותנת את הבמה לז'אנרים שמאז ומתמיד השתדכו היטב לאנתולוגיות - מתח ואימה. הפורמט התחום בזמן יושב עליהם בול, ולעומת זאת, מקשה על הסוגות הדרמטיות יותר מחמת הזמן וההשקעה הדרושים כדי ליצור דמויות משכנעות ולבנות עבורן קונפליקטים אמינים. התוצאה הסופית, כאמור, חסרת אחידות; פה ושם מרתקת, פה ושם משמימה ותמוהה. זו לא סדרה - זה תירוץ, ואם אתם מוכנים לשאת פה ושם איזה ענב רך מדי וסר טעם באשכול לא רע, הרי שלא תהיה לכם בעיה עם זה.
הכתבה התפרסמה במגזין "פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
