ביקורת סרט: "חולי אהבה" - מופע מעייף של איש אחד
לא רק שקומיל נאנג'יאני ("עמק הסיליקון") כתב את התסריט של "חולי אהבה" על בסיס סיפור חייו, הוא גם מככב בו בתפקיד הראשי. אך מלבד ההתמקדות המופרזת והארוכה מדי בעצמו, היוצר גם בחר לטפל בסוגיות כמו גזענות מנקודת מבט שמרנית ובעייתית
נחוצה מידה בלתי מבוטלת של תעוזה לבסס סרט שלם על סיפור חייך, לכתוב את התסריט, לככב בו בתפקיד עצמך, ולצאת מזה בשלום. ואכן, במקרה של קומיל נאנג'יאני, סטנדאפיסט יליד פקיסטן, התוצאה עוברת מהר מאוד מהחינני למתנשא ומהמשעשע - לטרחני.
"חולי אהבה" ("The Big Sick") הוא סרט שכתב ובו מככב נאנג'יאני, המוכר היטב לצופי "עמק הסיליקון". מככב היא מילה די קטנה לתיאור מה שנאנג'יאני עושה בסרט הזה. אם לנקוט לשון לא לגמרי אקדמית - האיש, בגדול, עף על עצמו. הסרט מבוסס בחופשיות על הקשר הרומנטי בינו ובין מי שתהפוך להיות אשתו, ועל התמודדותו עם הפרידה ביניהם ועם המחלה הקשה שכמעט נטלה ממנו את אהובתו. מבחינה זו, העובדה שהשניים, נאנג'יאני ואמילי וי. גורדון, כתבו יחד את התסריט, מהווה אזהרת ספוילר.
קווי המתאר של הסיפור לא יהיו זרים לכל מי שצפה אי פעם בסרט בורקס: קומיל הוא בן למשפחת מהגרים מפקיסטן המתגוררת בשיקגו, שהוריו מנסים לשדך לו נשים שונות ממוצא פקיסטני. בנוסף, הם היו רוצים לראות אותו לומד משפטים במקום להתפרנס בדוחק מבדיחות (הוא גם עובד כנהג מונית), בעוד הוא, כדי שלא לפגוע בהם, מעמיד פנים שהוא מתפלל ככל מוסלמי (ובפועל משחק עם הטלפון הנייד שלו במרתף ביתם).
כאשר נרקם קשר רומנטי בין קומיל ואמילי (זואי קאזאן, נכדתו של הבמאי הגדול איליה קאזאן, "קדמת עדן") סטודנטית וואספית שמגיעה למופע הסטנדאפ שלו - העניינים, כצפוי, מסתבכים. קומיל עושה הכל כדי למנוע ממנה לפגוש את הוריו המסורתיים משום שהוא יודע שברגע שייוודע להם שהוא מנהל מערכת יחסים רומנטית עם אישה שאינה מוסלמית ואינה פקיסטנית - הם ינדו אותו.
עוד ביקורות קולנוע:
"ואז היא הגיעה" - מלא בכוונות טובות - ולא עובד בכלל
"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" - לוק בסון הצליח להיכשל
"דנקרק" - חוויה קולנועית שאסור לפספס
"המטפלת": טיפול אלגנטי בקלישאה נדושה
כל מי שמצטט מתוך שינה את "צ'ארלי וחצי" יודע כיצד העניינים יתפתחו. לאלה נרמוז רק שהמשפט "הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו" מתייחס הפעם לבחורה. ואכן, חלקו השני של הסרט נהפך למעין "תנאים של חיבה", כאשר קומיל מלווה את מאבקה של אמילי על חייה בבית החולים (לידיעת ההיפוכונדרים: ביה"ח "נורת'ווסטרן" הוא, כמסתבר, מספר אחת בשיקגו ולא זה שהיא מאושפזת בו), שם לראשונה הוא פוגש את הוריה (ריי רומנו והולי האנטר), שבניגוד להוריו יודעים על הקשר בינו ובין בתם.
האם הנאמנות למשפחה המסורתית תגבר על אהבת אמת? האם יוכל בן המהגרים להיות בו זמנית "פה" ו"שם"? והאם אפשר, באמצעות הומור עצמי, להתגבר על מתחים גזעיים ועל האיסלמופוביה של פוסט ה-11 בספטמבר? אלו שאלות כבדות משקל שנידונות גם בקולנוע הישראלי העכשווי (ע"ע "חתונה מאוחרת"), והן זוכות פה לתשובות נוחות מדי שהופכות את הסרט ללא יותר ממלודרמה קומית סימפטית ומחניפה.
זואי קאזאן: "נדיר לראות מוסלמים-אמריקנים מובילים סרט, בטח שלא בקומדיה"
ואומנם, "חולי אהבה", שבוים בידי מייקל שוולטר ("שלום, קוראים לי דוריס") והופק, בין היתר, על ידי ג'אד אפאטו, היה אחד הסרטים המדוברים בפסטיבל סאנדנס השנה - לא משהו שמצוין בהכרח לזכותו - והוא נרכש להפצה על ידי אמזון תמורת סכום עתק יחסית של 12 מיליון דולר. גם הביקורת האמריקנית התמוגגה, כמעט ללא יוצאים מהכלל, והממוצע המפתיע של הסרט באתר שקלול הביקורות "מטקריטיק" עומד על 87. לא מפתיע, בהינתן השילוב בין סטנדאפיסט פקיסטני שיודע לצחוק על מוצאו והליקוק הפסאודו-ליברלי לקהל מערבי-תקין פוליטית.
אכן, "חולי אהבה" (ואין כל קשר בין השם העברי לסרט) עובד כמו אחת הרוטינות במופע הקומי של קומיל. מטרתו להחניף לצופה הליברלי הלבן. כמובן, שההורים האמריקנים, כמו בתם, מקבלים את קומיל ללא בעיות. ה"בעיות" שייכות להורים הפקיסטניים שעל אף חזותם "המתקדמת" מתוארים כשמרנים אדוקים (את ההורים מגלמים אנופאם חר וזנוביה שרוף) - כאשר האווירה הקומית הקלילה המלווה את הארוחות המשפחתיות (האם מזמנת "במקרה" צעירות פקיסטניות כשידוך פוטנציאלי לבנה ומעמידה פני תמהה בכל פעם שנשמע הצלצול בדלת), לא נועדה אלא להסוות את היותם מקובעים ואטומים.
אין לדעת אם הסיפור זהה להתרחשויות כפי שקרו "באמת", אבל כשחושבים על זה - מחלתה האנושה של אמילי בחלקו השני של הסרט הופכת את הצעירה האמריקנית הלבנה לקורבן שאמור לאפשר לקומיל להתמודד עם שקריו, משפחתו, והמתח האתני-דורי שהוא נתון בו. היא כמעט מתה על מנת "להעניש" אותו. ומה שלא פחות בעייתי: אחיו הנשוי של קומיל (אדיל אחטר) מייצג את הפשרה בין שני "העולמות", אמריקה והמסורת המשפחתית-מוסלמית, אבל הסרט לא ממש מתייחס אליו ברצינות, ורואה בקומיל (זאת אומרת, קומיל רואה את עצמו), ובצורך המחניף שלו לסרב לכל צעירה פקיסטנית, דעתנית ומצודדת ככל שתהיה, את האופציה הראויה היחידה.
אורכו של הסרט מתקרב לשעתיים, אבל ניתן היה לחתוך אותו להרבה פחות מזה לו לא היינו נאלצים לשוב ולצפות בסטנדאפ של נאנג'יאני כמו גם במופע יחיד שלו, שנתחים נכבדים ממנו מובאים פה, ועוסק בילדותו בפקיסטן. וזה עוד בלי להזכיר את הרגע שבו הוא משתפך ודומע במהלך סצנה בימתית סנטימנטלית במיוחד. הוא שאמרנו: זהו סרט חביב של בחור לא נטול כישרון שחושב שאנו צריכים לצפות בו בכל דקה על המסך, ועדיף שיהיו כמה שיותר כאלה. דקות, זאת אומרת. אבל סיינפלד הוא לא.
