"הישרדות": אולי תדיחו כבר מישהו?
אז מה היה לנו? ובכן, כלום. לא רק שאין הדחות, גם מחזירים מתמודדים מאי המתים. תודה רבה לך, הפקה יקרה. ובינתיים על החוף: כולם חולים על זהבי, ומנגיסטו עדיין בטוח משום מה שהוא מנהל את המשחק
שלום לכל השורדים, והפעם אני מתכוונת אליכם, הצופים בבית. מה קרה לנו???? ובכן, לא הרבה. אחרי שלושה פרקים שאת רובם העברנו בצילומי הסרטים למשפחות, בצפייה במשפחות צופות בסרטים שהשורדים שלחו למשפחות ואז בשורדים צופים במשפחות צופות בסרטים שהם שלחו להם, וההפקה לא רק שלא מדיחה אף אחד, אלא מחזירה למשחק שני שחקנים שכבר הודחו ומשאירה את השלישי על אש קטנה למחזור עתידי, אין מנוס מהמסקנה הפשוטה, שעכשיו זה הזמן הזה בחודש שההפקה – וכולם ביחד – משאירה אותנו לאסוף את הקקי שלה ומוציאה לנו אצבע משולשת. כן, אלוקים שבשמיים, עולם שבו המציאות מספקת לך את המטאפורות אחד לאחד, רק לחמם ולהגיש, זה עולם שאני רוצה לחיות בו. וגם מגנומטרים, בטח, מה שתגיד.
בפרקים הקודמים:
זה ללא ספק היה שבוע המשגל הנסוג של העונה הזאת. הדבר היחיד שהיה בו קצת ג'וס היה משימת טרום משימת החסינות, אותה משימה ארורה שבה אין לאף אחד מה להרוויח (בדרך כלל), ועדיף לכולם – כפי שאבחן יוסי בחוכמה – להתחפף ממנה כמה שיותר מהר. המשימה שמי שיש לו הכי פחות אויבים במשחק וממילא נמצא הכי רחוק מהגריל, הוא זה שלוקח אותה בדרך כלל. אתה יכול לענות נכון על כל התשובות ועדיין לעוף בין הראשונים בגלל שאין שום קורלציה בין מידת ההיכרות שלך עם האנשים שאיתם אתה ישן, אוכל מגהק ומפליץ – האלמנט שעומד כרגע למבחן – למידת ההתקדמות שלך במשימה. כל מה שיכול לצאת ממנה היא שרצים ומטרות על הגב של עצמך.
אנחנו לעומת זאת למדנו לפחות דבר אחד חשוב מהמשימה הזאת – השורדים חושבים שרז זהבי הוא זה שמגיע לו לנצח במשחק, ועדיין, לפחות בינתיים, השם שלו עלה פעם אחת בתחילת המשחק וזהו. נכון לעכשיו איש מהשורדים לא חושש להגיע איתו לגמר, להיפך. זהבי עושה את הבלתי יאומן. הוא לא יוזם מהלכים – זוכרים מה זה מהלך? הדבר הזה שבסופו מגיעה הדחה. זוכרים מה זו הדחה? - אבל נדמה שטביעת האצבע שלו נמצאת על כל אחד ואחד מהם.
זהבי לא מזיז אצבע במחנה, אבל כולם חולים על העכוז שלו. זהבי הוא הצוללת ששטה מתחת לרדאר והחמקן שטס מעליו בו זמנית. רז זהבי יכול להאיץ את הבנייה מחוץ לקו הירוק והשופטים בהאג רק יגידו "אין, מתים על הפרשנויות של האיש הזה" ויחליקו לו כיף. רז זהבי יכול לשים מיליון מגנטומטרים גם על כיפת הסלע והפלסטינים יגידו "לא דובים ולא זבובים, חחחחחח הוא קורע". רז זהבי יכול לעשות עסקאות עם הגרמנים ואף אחד לא ישאל את עצמו איפה זהבי היה בשואה. אם אני ממשלת ישראל, אני משקיעה ברז זהבי ויפה שואה אחת קודם.
במצבת האנשים המעצבנים, מנגד, המצב רק מחמיר. אצל מעיין עסקים כרגיל. היא מנסה להזכיר לכולם שאמיר בוגד, או כמו שהיא מגדירה את זה "ברמה האישית הבנאדם פשוט בוגד", אבל עושה את זה מאוחר מדי, כשהוא כבר רגע אחד מלנצח בטרום-משימה כי אף אחד לא חותך לו את החבלים (מה הוא, ערבי?). כל השיעורים בלוגיקה שלא לקחתי כי מעולם לא הייתי באוניברסיטה לא היו עוזרים לי להבין את הקונטרסט הזה. עין אחת בוכה מרוב הזדהות כשהיא נוכחת שנער בן 16 צריך למחוק את הזהות שלו כדי להשתלב בחברה סטריאוטיפית ומפלה, וביד השנייה – שכנראה מחוברת לאונה השלישית - היא כותבת עוד קומוניקט לאישה שקראה לעובדים הזרים סרטן. ככה לא בונים מותג, יקירתי.
במקום השני, עם שילוב מהמם בין צדקנות לטפשת, נמצא מנגיסטו. הבחור יושב לו ביציע אחרי שנכשל במשימת החזרה למשחק ומשוכנע שהוא מנהל את האי. הוא סלח כבר ליוסי על זה שהדיח את אלון ועכשיו נשארה רק הנקמה באמיר - שהדיח אותו במאה השלישית לספירה. בחייך, תתעורר ותריח את האינג'ירה, בנאדם. אתה גרוע בנקמות. בפעם הקודמת שניסית הודחת בעצמך מהמשחק. ועכשיו אתה לוקח את ענבר מתוך איזה שיגעון גדלות כאילו אתה הולך לנהל את העולם מכיסא השוטים שלך במנגו איילנד. תגיד תודה שאמיר לא הזכיר לך את זה שמכרת את המשימה. אה, נזכרתי, אף אחד לא יודע שמכרת את המשימה! אז שב בבית הזכוכית שלך ותחשוב על מה שעשית.
המצב כרגע הוא שש-שלוש לטובת זהבי ולהקתו, כשבאי המתים מנגיסטו הולך לעשות דו קרב עם עצמו ומי שינצח כנראה יחזור למשחק. יוסי כבר מכין את החבורה שלו לזה שיש מצב שהוא מזגזג כדי להתקדם במשחק, אבל מצד שני יש לו פסלון חסינות (שענבר ובר, אגב, מעולם לא קיבלו הזדמנות לחפש, אפרופו תקרת הזכוכית). נשאר רק להתפלל שענבר סיפרה או תספיק לספר לחברים שלה על הפסלון של יוסי אחרי שתחזור מאי העינוגים, כי עם כל האהבה שלי לזהבי בנד – ולפי מה שוורד אומרת בפרומו - לא נראה לי שהם מספיק מתוחכמים כדי לפצל את הקולות מיוזמתם.
בפרק הבא: איך כן בונים מותג.
בקטנה:
להיות המושבע הראשון זה כוח מאוד גדול – בר. שכנוע עצמי זה כוח מאוד גדול.
שבו לי על הפיניאבסקי – ענבר. אל תשכחי לשים קונדומיאבסקי.
יש לזה ריח של מציאות –זוארץ מוכר לשבט את השמפו, כנראה הסלוגן הכי גרוע בעולם.
