לשנות את השיטה בליגות הילדים בכדורסל

ללא ספק, הקיץ הנוכחי כולו בסימן כדורסל ישראלי. ב-31 לאוגוסט יחל היורובאסקט שאחד מבתיו יתקיים בפעם הראשונה בישראל, ובשבוע שעבר ראינו נבחרת עתודה נהדרת שמגיעה עד לגמר אליפות אירופה. מיטב הפרשנים והמנתחים עסקו בניגודים כמעט מוחלטים בנוגעים לנבחרות הללו. הנבחרת הבוגרת, שמגיעה לאליפות לאחר עונה שבה הישראלים כמעט ולא שיחקו, מדאיגה אותנו, האוהדים הישראלים. לעומתה, נבחרת העתודה הציגה כדורסל שוטף, מהיר, יפה לעין ומעורר הערצה, כזה שהיינו רוצים לראות גם מהנבחרת הבוגרת.

דבר אחד אפשר להגיד בבירור: הנבחרת עד גיל 20 היא היוצאת מן הכלל שלא מעידה על הכלל. רוב השחקנים הגיעו אחרי כמה שנים באקדמיה שנסגרה לא מזמן, ולדעתי רק בזכות זה החיבור בין השחקנים היה כל כך טוב. הבעיה האמיתית של הכדורסל הישראלי היא לא המאמנים או השחקנים הבוגרים, אלא המאמנים והאגודות בגילים הצעירים, מהקט סל ועד לנוער.

נבחרת העתודה. כבוד(צילום: אורן אהרוני)

נתחיל במאמנים, אי אפשר לצפות ממאמן של ילדים צעירים, שמרוויח בין 1,500 ל-2,500 שקל לקבוצה (וגם זה במקרה הטוב), לקדם שחקנים ולשפר אותם. הסיבה הראשונה היא שאותו מאמן עובד בעוד עבודה מהבוקר עד אחר הצהריים, וכשהוא מגיע לאימון הוא עייף, תשוש ורמת האימון בדרך כלל נמוכה. הסיבה השנייה היא שלאותם מאמנים אין זמן להתפתח ולהשתפר וללמוד דברים חדשים, כי הם נמצאים מהבוקר עד הערב בשתי עבודות. אני רוצה לגלות לכם "סוד" שכולם בעצם יודעים - העבודה השנייה היא רק מאהבה עצומה לענף, אך הם לא יכולים להתפרנס מזה בכבוד. אין ספק שאם האימון יהיה העבודה היחידה של אותם מאמנים, כמובן בשכר שיוכל לפרנס אותם בכבוד, הם יתנו מעצמם, ישתפרו, יעסקו יותר בללמד כדורסל ובכך ישתפרו גם השחקנים.

הדבר הנוסף שלדעתי האישית פוגע יותר בשחקן הישראלי זו התנהלות האגודות בפרט ושיטת המשחקים ההזויה של האיגוד בכלל, שגורמות לאגודות להתנהל כך ופוגעות אך ורק באותם ילדים. לא הרבה אנשים יודעים שבקט סל, כיתות ה'-ו', יש חוק מאוד ברור. משחקים בשיטה של שש שישיות, שכל שישייה משוחקת שש דקות, וכל שחקן חייב לשחק לפחות בשתיים מהן. כלומר, כל הילדים יכולים לבוא לידי ביטוי. זהו חוק מצוין שלמעשה גורם לאותם ילדים להמשיך בכדורסל. אבל משכבות ח' והלאה השיטה (לדעתי האישית בלבד) שגויה לחלוטין ופוגעת פגיעה משמעותית מאין כמוה בשחקנים הצעירים.

משכבת הגיל הזאת עוברים לדירוג של קבוצות. לכל אגודה בכל שכבת גיל יש קבוצת לאומית שכוללת את כל השחקנים הכי טובים באגודה, ועוד שתי קבוצות חלשות יותר: ארצית בה נמצאים השחקנים הבינוניים, ומחוזית בה נמצאים השחקנים שלדעת הצוות המקצועי באגודה הם החלשים ביותר. כבר מגיל כל כך צעיר מדרגים את השחקנים וגורמים לחלק לא מבוטל מהם לפרוש ולעזוב את הכדורסל, ולפעמים מפוספסים שחקנים שיכולים בעתיד לזרוח.

יש אנשים שיטענו ששיטה זו טובה, כי כל השחקנים הטובים משחקים באותה קבוצה והתחרות תורמת להם. אנשים אלו הם גם חלוצי השיטה, והשקפתם ראויה ולא פחות טובה מאף דעה אחרת. לדעתי, השיטה הזאת היא בורג מאוד חשוב בכך שהשחקנים האלה לא יוכלו להתפתח בעתיד ולממש את הפוטנציאל שלהם.

למה זה בעצם קורה? בקבוצה "החזקה" של המועדון נמצאים 15 השחקנים הטובים ביותר, אך לא כולם משחקים. ברוטציה משחקים מקסימום 13-12 שחקנים, כך ששניים-שלושה, ולפעמים אפילו יותר, בכלל לא משחקים. אם היו מפזרים את השחקנים האלה בין כל קבוצות האגודה ומשאירים את שיטת הקט סל לפחות עד לגילאי הנערים, אני מאמין שיוכלו לצאת יותר שחקנים לבוגרים.