למה כתבות דייטינג מתייחסות רק לנשים?
בזמן שהתקשורת מרבה לצטט מחקרים שמטרתם לעזור לנשים למצוא זוגיות, לא נראה כמעט מחקרים דומים שמיועדים לקהל הגברי. לא ניתקל ברשימות טיפים שמיועדות לגברים, ובטח שלא בעצות כמו: "תרכוש השכלה" או "תלך לטיפול כדי ללמוד להתחייב". הגיע הזמן להחזיר את הגברים למשוואה, ולהפסיק לקבל את ההנחה שרווקות לא רצויה היא בעיה שרק נשים אמורות לפתור. דעה
בתחילת החודש פורסם מחקר של פרופסור מרשה אינהורן מאוניברסיטת ייל, לפיו יותר ויותר נשים מקפיאות ביציות בגלל היעדר גברים להתחתן איתם. המחקר, שצוטט בהרחבה בתקשורת ומתבסס על ראיונות עם נשים מארה"ב ומישראל אשר נמצאות בסוף שנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 לחייהן, מצא שרוב הנשים מקפיאות ביציות כי הן לא הצליחו למצוא גברים משכילים כדי להתחתן איתם. המחקר ממשיך וטוען שישנו "מחסור" בגברים משכילים, מה שמוביל את הנשים לשימור "נואש" של הפוריות שלהן.
זה לא המחקר הראשון שעוסק בהשפעת פערי ההשכלה בין נשים לגברים בעולם הדייטינג והחתונות. ב-2015 פרסם העיתונאי, ג׳ון בירגר, את הספר "דייטונומיקס", שזכה להד גדול. בספר הוא מראה שבארה"ב יש ארבע נשים בוגרות קולג' על כל שלושה בוגרים. מציאות זו, לדבריו, מובילה לריבוי נשים רווקות אקדמאיות, תרבות סטוצים של גברים שמרגישים שיש להם הרבה אופציות, ואפילו התגברות תופעת הניתוחים הפלסטיים במקומות מסוימים, כי "ככה נשים הופכות את עצמן למושכות יותר בעיני הגברים".
בישראל, אגב, נכון לשנת 2014, שנת תחילת המחקר של אינהורן, 57% מהסטודנטים לתואר ראשון היו סטודנטיות, כלומר היחס המספרי היה דומה לזה שבארה"ב. טענתי היא שזה בסדר גמור לחקור את עולם הדייטינג והנישואים מהצד של הנשים הרווקות. אפילו חשוב לאסוף נתונים ומידע שיסבירו את המציאות שנשים רווקות שרוצות זוגיות מתמודדות איתה, ושגם ישמיעו את הקולות של הנשים. הבעיה היא שכמעט כל השיח האקדמי, התקשורתי והחברתי, מציג את המצב כבעיה של נשים רווקות, ומטיל עליהן בלבד את האחריות לשינוי המצב, תוך התעלמות גורפת מהאחריות הגברית.
איך זה בא לידי ביטוי? ספרו של ג'ון בירגר למשל משווק גם באמזון וגם באתר שלו כספר אשר פונה לנשים רווקות, תוך הבטחה לספק להן מידע על מה הן יכולות לעשות כדי לפתור את המצב: איפה ללמוד, איפה לבלות, איפה לגור ואיך להתנהג במערכות יחסים. גם המחקר של אינהורן לוקה בהטלת האשמה על הנשים עצמן. שימוש בנוסחים כמו ״שאריות של נשים משכילות" ו"שימור נואש של הפוריות", הופכים את הרווקות המשכילות לגורם מיותר בחברה. הנשים הללו אולי רכשו השכלה, אבל הן לא השכילו לעשות את מה שצריך לעשות כדי למצוא בעל, ועכשיו הן משלמות את המחיר.
מאמרים שונים בתקשורת העצימו את אשמת הנשים, תוך סקירת המחקרים האלה יחד עם הדגשה של עצות לשאלה "למה את עדיין רווקה?", כשהמסקנה העיקרית היתה להנמיך ציפיות. המחקרים האלה תפסו את תשומת הלב הציבורית, אבל מדובר כמובן בחלק אחד ממסר עצום שמפומפם לנשים מגיל אפס, לפיו התפקיד שלהן הוא למצוא זוגיות ולהתחתן.
אגדות דיסני למשל מלמדות אותנו שה"האפי אנדינג" מתרחש כשהנסיכה מתחתנת, ולכן זו השליחות של חייך כאישה; בפורים ילדות מתחפשות לכלה באופן שהופך את הכלה לאידיאל עבור הילדה; הסביבה מפמפמת לנו שיום החתונה הוא היום הכי מאושר בחייך שאת צריכה לשאוף להגיע אליו, והשאלה "מה עם זוגיות?", תמיד מלווה בביקורתיות ובהאשמת האישה על רווקותה. אנחנו אפילו יודעות שאנחנו אמורות להתפשר מגיל צעיר, דרך סיפורים כמו "הנסיכה והצפרדע" או "היפה והחיה", וגם שאלף-בית של למצוא בן זוג זה להיראות טוב.
אבל הבעיה היא כאמור לא רק הטלת האחריות על הנשים, אלא בהעלמת הגברים מהמשוואה. לא מצאתי מחקר שבודק מה הגברים הלא משכילים עושים כדי להתמודד עם המצב. גם לא נראה כמעט בתקשורת רשימות טיפים שמיועדות לגברים ומטרתן לעזור להם למצוא זוגיות, ובטח שלא עצות כמו: "תרכוש השכלה" או "תלך לטיפול כדי ללמוד להתחייב". גם לא נראה כמעט ספרים שמסבירים לגברים איך הם צריכים להתנהל במערכות יחסים. לכל היותר, נראה קורסים שילמדו גברים להשיג סקס, או כתבות שידברו על עודף גברים בסין. אבל שם זו ארץ רחוקה, ואמירה על הגברים והנשים בה לא תתנגש עם הציפיות שלנו מגברים ונשים במערב.
בסופו של דבר, השיח העוסק ביחסים בין גברים לנשים מתבסס תמיד על מערכת ציפיות ברורה: אישה צריכה להיות בתוך מערכת יחסים זוגית, אחרת היא פגומה. כך, לא משנה כמה למדת ולאילו הישגים הגעת בעבודה, אם לא הצלחת "למצוא חתן", משהו לא בסדר איתך. לכן, גם האחריות על הצלחת הזוגיות היא על האישה. היא זו שצריכה לעשות את הפשרות כדי להיכנס לזוגיות וכדי להחזיק בה, כמו לדוגמה להתנהג בצורה רכה יותר בדייטים כדי לא לאיים, לוותר על הקריירה שלה בשביל בן הזוג, או פשוט להיות זו שגם עובדת וגם מטפלת בילדים, בזמן שלו יש יותר פנאי.
היא גם זו שאשמה אם היא לא מצליחה. נגיד, אם בעלה בוגד בה - כנראה שהיא לא סיפקה אותו מספיק טוב במיטה. היא גם זו שאחראית על הרווחה הרגשית - לנתב את הגבר בעולם הרגשי, להכיל אותו ולקבל בהבנה את האפשרות שייתכן שהוא לא מסוגל לתקשר איתה ברמה רגשית גבוהה. מגברים, לעומת זאת, לא מצופה באמת לעבוד על מערכות היחסים שלהם. להיפך, מצופה מהם לכבוש כמה שיותר נשים, ולנסות לברוח מ"השלשלאות של הנישואים".
נדמה כי מבחינת החברה, גבר הוא סוס פרא שדוהר בערבות הטינדר, בעוד האישה היא המאלפת המניפולטיבית. הוא הרווק המבוקש וההולל, והיא הרווקה הזקנה עם החתולים. גם כשהם נשואים - הוא זה שכל הזמן אמור לרצות לברוח מהבית ולבלות עם החברים, והיא זו שמנדנדת לו שייקח חלק במטלות הבית. אבל מחקר משנת 2011 מצא שדווקא יותר גברים מנשים רוצים מערכות יחסים מחייבות יותר וגם ילדים. ועם זאת, מגברים לא מצופה לעשות שום דבר בשביל זה, אלא רק מנשים.
אין שום בעיה באשה רווקה שרוצה זוגיות, וגם עובדת קשה בשביל זה. הבעיה היא שהשיח החברתי שמפנה אצבע מאשימה לנשים - ועוד מטיל את האחריות על ההשכלה שלנו, פוגע בנו ומייצר אצלנו חרדות. הוא יכול להוביל נשים להקטין את עצמן ולצמצם את ההשכלה שלהן או את ההתפתחות המקצועית שלהן כדי למצוא גברים, כי מועבר להן המסר שההשכלה שלהן היא פגם.
מחקר כמו זה גם גורם לנשים לקבל מציאות שבה גברים משקיעים פחות במערכות היחסים שלהם. אבל השיח הזה גם פוגע בגברים, כמובן, מכיוון שהוא יכול למנוע מהם חיבור רגשי מעמיק לעצמם ולסביבה. אפשר וצריך לדרוש גם מגברים לעשות מאמץ ושינוי כדי לייצר ולשמר זוגיות. בין אם מדובר ברכישת השכלה, מאמץ רגשי או שינויי תפיסה, לא צריך לקבל את ההנחה שרווקות לא רצויה היא בעיה שרק נשים אמורות לפתור.
