היום אני חכמה. כבר לא חולמת על אהבה

כשהייתי נאיבית ומטומטמת, היו לילות שהייתי פוקחת את העיניים בכוח. הן בקושי היו נפתחות. העפעפיים שלי היו כבדים וכואבים מרוב כל הדמעות שסיימתי בדיוק לבכות. רציתי שמישהו יאמר לי שזה בסדר ושזה יגיע, שזאת רק שאלה של זמן. אבל זה לא עניין אותי. רציתי את זה כאן ועכשיו.

רציתי כבר להיות במקום הנכסף ההוא. רציתי אהבה, אחת כזאת שתשרוף לי את הלב ותכבה את הכאב. רציתי את מה שכולם רוצים. רציתי שכל החורים ייסתמו ושהעולם יהיה מקום קצת יותר קל בשבילי. רציתי שמישהו ייכנס איתי לאוטו וניסע להביט על השמיים ביחד. רציתי את רשת הביטחון הזו שהאהבה נותנת - שגם אם הכול רע, המינוס בתקרה ופוטרתי מהעבודה, זה לא נורא, כי יש לי את האהבה.

הרי גדלנו על זה. אנחנו חולמים על אהבה כזאת מאז שקראנו ספר בפעם הראשונה. מאז שציירנו בכיתה א' על דף A4 בית עם גדר לבנה וילד שמחזיק בשני אנשים מצדדיו, אבא ואימא. אנחנו חולמים על הרגע שבו לא נהיה יותר לבד בעולם הזה, על הרגע שבו לא נהיה חסרי מנוחה כי עדיין לא הופיע אצל הצד השני וי כחול.

גפן גיל. כבר לא חולמת על אהבה(צילום: אוסף פרטי)

אנחנו חולמים על אהבה. אמיתית. אחת כזאת שתמוטט אותנו מהרגליים, תגרום לנו להחזיק ידיים גם כשאנחנו מזיעים, ותעצום לנו את העיניים. אנחנו חולמים על אהבה כי זה כנראה הדבר היחידי שמאפשר לסבול את החיים האלו. כי זה מה שלימדו אותנו.

ידעתי שאני אמורה להיות שמחה. יש לי עבודה מעולה, אני אינטליגנטית ואנשים עפים עליי מהשנייה שהם נתקלים בי, אבל כל זה לא הספיק. שום דבר לא הספיק כי לא היה לי את הדבר שהכי רציתי.

רציתי מישהו שיתלהב ממני כמו שאני מתלהבת מסייל בזארה, אבל בעצם רציתי שיבוא לקנות אצלי כל השנה, ולא רק כשהמחירים בתחתית. רציתי מישהו שיתלהב ממני כמו שאני מתלהבת מהמבורגר עם ביצת עין, אבל בעצם רציתי שיאכל אותו בסוף כל יציאה, ולא רק פעם בשבוע כשהוא במאנצ'יז.

רציתי מישהו שיתלהב ממני כמו שאני מתלהבת מהאודמים החדשים של חברת האיפור האהובה עליי, אבל בעצם רציתי שיזמין אותם כל הזמן ולא רק ב"בלאק פריידי". רציתי שמישהו יתאהב בי, ולא רק יתלהב. אבל עכשיו אני יותר חכמה, אני כבר לא חולמת על אהבה.