מיכל אמדורסקי על מצעד הגאווה בי-ם: "רוצה להיות חזקה כדי לעמוד שם בשביל אמיר"
"זו טראומה בשבילי. אם המצעד לא היה חשוב כל כך לאמיר אני לא חושבת שהייתי עושה אותו", מודה מיכל אמדורסקי בראיון לאולפן ynet, לקראת הופעתה במצעד הגאווה בירושלים, אותו ארגן והתעתד להנחות חברה המנוח, אמיר פרישר גוטמן. "הכעיס אותו שאף אחד לא הסכים להופיע. אני רוצה להיות חזקה בשבילו ומבקשת מכולם להגיע ולהוציא את האור מהחושך"
כשבוע חלף מאז מותו של אמיר פרישר גוטמן, שטבע בחוף סמוך לעתלית במהלך חגיגה לציון שנה לגילוי שאינו חולה בסרטן. מי שהייתה לצדו ברגעיו האחרונים היא מיכל אמדורסקי, חברתו הטובה של פרישר גוטמן מזה שנים רבות. היום (ה') היא תופיע לזכרו במצעד הגאווה בירושלים, אותו עזר פרישר גוטמן לארגן והיה אמור להנחותו.
"אם המצעד לא היה חשוב לאמיר, אני לא חושבת שהייתי עושה אותו היום. אני לא במצב", מודה אמדורסקי בכנות בראיון לאולפן ynet. "אני עושה הופעות בהתנדבות במצעדי גאווה מאז 1996, ותמיד עם פלייבקים, ריקודים ושמחה. היום יש איתי שני נגנים ושירים שקטים. אני מקווה שאחזיק מעמד. זו טרגדיה וטראומה בשבילי. אני רק רוצה להיות מספיק חזקה כדי לעמוד שם בשבילו".
מבחינתה, השנה מקבל מצעד הגאווה משמעות מיוחדת. "זה לא מצעד הגאווה שאנחנו רגילים לראות, זה יותר מצעד של אהבת וקבלת האחר, עם קצת סובלנות - גם לזכר שירה בנקי", היא מסבירה. "אמיר לקח את כול המצעד הזה על עצמו, הוא היה מאוד חשוב לו. הוא שלח לי הודעה שבוע לפני המקרה, כתב שאני באה להופיע. הוא אפילו לא שאל אותי. '3 באוגוסט, יום הגאווה בירושלים - תזכרי את התאריך הזה, פרטים בהמשך', זאת ההודעה שהוא שלח לי. הוא כתב בפייסבוק באותו יום, פנה לאומנים ואף אחד לא הסכים לבוא ולהופיע - בעיקר מפחד. זה מאוד קומם והכעיס אותו, ובצדק.
"היום כי אני מקבלת המון ניחומים מהרבה אנשים אבל כשפרסמתי שאני מבקשת מכולם להגיע, הם כתבו 'למה בירושלים? זו עיר הקודש'. אז אין להט"בים בעיר הקודש? עיר הקודש היא לא עיר של כולנו? פה מתחילה הבעיה, ההפרדה הזאת, הצביעות הזאת. טבעי בעולם שלנו שיש זוגות של גבר עם אישה, אישה עם אישה וגבר עם גבר".
את מרגישה שהשתנה השנה משהו בירושלים?
"יש המון חוסר קבלה וחוסר שיוויון בינינו ויש מעל הראש את הרצח המתועב הזה של שירה בנקי, שטרף את כל הקלפים. אני חושבת שזה יהיה מצעד עצוב. גם עם כל מה שקרה עם אמיר... הוא מאוד פחד לצאת מהארון לפני 15 שנה. בזמנו מאוד עודדתי אותו לעשות את זה, אבל לא חשבתי שזה יגיע למצב שהוא יישא את דגל הקהילה, וגם דגל למען אנשים חולי סרטן. כל הדבר הזה קרה אחרי המחלה הארורה הזאת והוא פשוט הפך את הראש שלו. אני באמת מבקשת מכולם להגיע למצעד, לתמוך ולהוציא את האור מהחושך הזה".
לפנייה לכתב/ת 
