הרבה שנים עברו מאז מוטה גור, מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים ולימים הרמטכ"ל, קרא את הקריאה הנרגשת "הר הבית בידינו" בתום הקרב על העיר העתיקה בירושלים, במלחמת ששת הימים.

דורות שלמים של ישראלים צרבו בזיכרונם הקולקטיבי והלאומי את המשפט האלמותי הזה, אשר נחקק בתודעה מבלי משים כעובדה חקוקה בסלע. גור לא ידע אז, בלהט הקרבות ונוכח הדרמה המתחוללת נגד עיניו ותחת אחריותו, כמה הכרזתו זו טעונה, סבוכה ורגישה מן ההיבט הדתי, הלאומי, הפוליטי והתרבותי, ובעיקר נפיצה.

קדושתו של המתחם הזה, כ-140 דונם, הן ליהודים (משום משכנו של בית המקדש) והן למוסלמים (השלישי בחשיבותו לאחר מכה ומדינה שבסעודיה), היוותה עבור ממשלת ישראל דאז בסיס להחלטה אותה הוביל משה דיין, שר הביטחון בשעתו, לפיה ישראל תהיה הריבון על ההר, ואילו ירדן תהיה האחראית על ניהולו הפנימי של האתר, בו שוכן מסגד אלאקצא. הגדרה שכבר אז נראתה בעייתית משהו, בשל החיכוכים העלולים להיווצר, אולם נראתה אז כרע במיעוטו.

הר הבית, כצפוי, היווה בעשרות השנים שחלפו מהמלחמה אתר מצויין למהומות, עימותים, חיכוכים והתנגשויות אלימות בין הפלסטינים לישראל, ונדמה כי היה פוטנציאל ההתלקחות היה שם תמיד, והמתחם רק חיכה שמישהו יזרוק את הגפרור ויצית את הבעירות במקום. די אם נזכיר שני אירועים מרכזיים שהתחוללו בהר הבית והביאו להסלמה: אירועי מנהרת הכותל ב-1996 (אלימות שהחלה ע"י הפלסטינים לאחר שרה"מ נתניהו הורה לפתוח פתח ממנהרת הכותל לרובע המוסלמי) ופרוץ האנתיפאדה השניה ב- 2000 (לאחר עליית שרון לרחבת הר הבית).

הר הבית בידינו. החגיגות ביוני 67'(צילום: gettyimages)

לפחות באירועים אלה, הפלסטינים לא המתינו ארוכות סופקי כפיים מן הצד, אלא יזמו אלימות עממית שעד מהרה התחלפה לעימותים בירי חי ובאמצעים נוספים, בעיקר בגזרות יהודה ושומרון וברצועת עזה. המתיחות הדתית והפוליטית במקום הפכה למגמה קבועה לאורך השנים, והשמירה על הסטטוס קוו באשר להתנהלות באתר הפכה למשימה מאתגרת וסבוכה עבור ישראל, שנאלצה להתמודד דרך קבע לא רק עם ציבור המתפללים המוסלמי, אלא גם עם ציבור יהודי שביקש לעלות אל ההר, ועם השחקנים הנוספים אשר כל אחד מחזיק באינטרסים משלו: ירדן ואנשי הוקף ("משרד הדתות") הכפופים לה פורמלית (מאות פלסטינים מזרח.ירושלמים הממונים ע"י ירדן), הרשות הפלסטינית, התנועה האסלאמית/הפלג הצפוני בישראל אשר מנהלת שנים ארוכות מאבק בישראל תחת הכותרת "אלאקצא בסכנה", טורקיה "בעלת המאה"המממנת גורמי אחים מוסלמים על ההר ועוד.

התרכובת הנפיצה הזו התפוצצה בעקבות הפיגוע הקטלני, בו שלושה ערבים ישראלים מאום אלפחם החדירו נשק חם להר הבית וביצעו את הפיגוע נגד השוטרים הישראלים ששמרו במקום, במהלכו נהרגו שני שוטרים דרוזים. הסיוט הביטחוני של השב"כ, המשטרה, צה"ל ומדינת ישראל, ממנו כולם חששו, התרחש 50 שנה לאחר כיבוש האתר: פיגוע קטלני על רחבת הר הבית. חבית הנפץ הדתית התפוצצה, ולמעשה המקום הרגיש ביותר במזרח התיכון הפך בן רגע לגפרור שנדלק.

ההחלטה הישראלית להציב מגנומטרים בכניסות להר הבית על מנת למנוע כל אפשרות להכנסת נשק מכל סוג לאתר הציתה בעיקר בעיר העתיקה בירושלים מחאה מוסלמית-ערבית-פלסטינית, כאשר עשרות אלפי מתפללים נמנעו מלהכנס להר עקב הצבת המגנומטרים, כל זאת בהוראת ההנהגות הדתיות ובהובלת התנועה האסלאמית בישראל בראשות ראא'ד סלאח, אנשי הוקף והנהגת הרשות הפלסטינית, אשר מצאה עצמה מזדנבת מאחור לאור ניהוג האירוע ע"י גורמי הדת.

הממלכה הירדנית אף היא העבירה מסרים זהים, שהפכו להיות אולטימטום ברור הרבה יותר לאחר האירוע שהתרחש בעמאן בו ירה מאבטח שגרירות ישראל בשני ירדנים, אשר אחד מהם תקף אותו במברג. קיצורו של דבר, ישראל נאלצה לסגת לאחור, להסיר את המגנומטרים ולהחזיר את המצב לקדמותו. משמעותו של המהלך נתפסה באופן טבעי ע"י כלל השחקנים האיזוריים, כהתקפלות וככניעה מצידה של ישראל, כאשר דגל הניצחון הפלסטיני הונף אל-על. מאז עסקת שליט ב-2011, לא נרשמה שביעות רצון והתרוממות רוח כה עצומה בצד הפלסטיני. הישגם במאבק סביב הר הבית לא היה בהורדת המגנומטרים והמצלמות שהותקנו שם; הוא היה בדחיקתה של ישראל עוד יותר מאחיזתה החלקית בהר הבית, ולמעשה ביטא מאבק על שליטה וריבונות בהר הבית בפרט ובירושלים בכלל.

במזרח התיכון שם המשחק הוא "משחק סכום אפס"– ניצחונו של האחד הוא הפסדו של האחר. הלקחים בסוף הפרשה הרגישה והדרמטית הזו, מזרימים רוח רעננה ודם מחודש בעורקי הגורמים הבולטים שניהלו את המאבק בצד הפלסטיני, ובראשם התנועה האסלאמית והחמא"ס, הוקף והרשות הפלסטינית. משמעות ההישג תנותב ותוביל לסף מתיחות חדש וגבוה בסוגיית הר הבית, כאשר ברור שהללו יתנגדו ביתר שאת לכל תזוזה ולו הקלה ביותר של ישראל מהסטטוס קוו במקום. יתרה מזאת, הרשות הפלסטינית, ששואבת עידוד מהפרשה, תמנף את הניצחון הפוליטי וסביר בהחלט שתפעל בעת הקרובה במישור המדיני-דיפלומטי נגד ישראל בערוצים השונים (באו"ם למשל).

גם התנועה האסלאמית בישראל, ביחד עם החמא"ס, תפעל להעצים את המימד הדתי בעימות המתמשך בין הצדדים, ותקצור את הפירות עד האחרון שבהם. בסיכומו של דבר, ניתן לומר כי מבחינתה של ישראל הסכסוך סביב מעמדו של הר הבית גלש גם לזירות אחרות, והיא נתפסה כמי שפחת מעמדה כשלטון ריבוני במרחב בעייתי זה, המצוי בטבורה של בירתה. האופוריה הפלסטינית, כך מסתמן, תתועל לאפיקים נוספים, ומציבה סימן שאלה גדול במקומו של סימן הקריאה שנשמע בסופה של הקריאה ההיא - הר הבית בידינו?"

סא"ל (מיל.) אלון אביתר

מומחה, פרשן ומרצה לענייני ערבים והמזרח התיכון, לשעבר יועץ למתאם פעולות הממשלה בשטחים.

aloneviatar1@gmail.com

ניתן להזמין הרצאות - 050-6234055