כאב לב מונותאיסטי

פרשת השבוע פותחת בהבטחה שלעולם לא תעמוד במבחן המציאות (דברים ז, יב-יד)

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם ... בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה..." התחייבויות דתיות מסוג זה פגיעתן רעה שכן הן מטילות מום בנשים ישרות דרך. הרי ראינו צדיקות נעזבות שילדיהן מבקשים לחם, וראינו נשים וגברים טובי לב כמהים לפרי בטן ואין להם מושיע.

המאמינה המשתאה לנוכח הפער בין הבטחות התורה למכאובי המציאות, יכולה לבחור בין שתי אפשרויות; להאמין להבטחות התורה ולכן להניח שהבעיה היא בה ועליה לחזור בתשובה. האפשרות השנייה היא להבין שהבטחות התורה מנסחות משאלת לב בלבד, ואינן מציאותיות. פרשיות השכר והעונש מבטאות תקווה נוגעת ללב שהעולם יתנהל על פי עקרונות מוסריים.

שתי האפשרויות הפרשניות כואבות; האפשרות שאישה טובה תייחס לעצמה חטאים מדומיינים - אכזרית. כאב שונה (אך לא בהכרח פחות) הוא כאבו של מי ש'יודע לספר שהעולם ריק מרחמים' (עמיחי) עקרות, חולי, בריאות עושר ועוני אינם תוצר של שכר ועונש אלא צירוף מקרים.

ספר התורה בכותל(צילום: AP)

חנה לא התחננה

עם קריאת הפסוקים הראשונים של פרשת השבוע, נעמדה לנגד עיניי חנה וכמעט שמעתי אותה מתקוממת - האמנם היא לא הייתה צדיקה דיה, והאם פנינה זכתה לילדים כיוון שהייתה טובה ממנה? עקרות יכולה לגרום לכאב, קנאה ותחרות גם בלי שתצטרף לכך המערכת הדתית ותקשור כתרים של צדיקות לראשה של היולדת, בעודה ממלאה את כריסה של העקרה בגינוי ואשמה.

חנה של התנ"ך בוכה לפני אלוהים ומתחננת לבן, אבל חז"ל, בפירושיהם לסיפור חנה, הציגו אותה כמי שמבעטת בייסורים ומתריסה. חנה של חז"ל מזמינה את אלוהים לדין תורה (ברכות לא ע"ב): "....אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: ... אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון שאסתתר ישקו אותי במי סוטה, ואין אתה עושה תורתך פלסתר (שקר), שנאמר: "ונקתה ונזרע הזרע"."

חנה בבית המדרש

חנה של המדרש מסרבת להרגיש אשמה, אך גם מסרבת להאמין שעקרותה שרירותית. על שתי הפרשנויות שהצעתי לתורת הגמול המקראית, מוסיפה חנה פרשנות שלישית – במקום להרגיש חוטאת ואשמה היא מאשימה. חנה מאשימה את אלוהים בעקרותה ואף מוצאת דרך למדנית לכפות עליו לתת לה פרי בטן.

משתמשת בנשק שכוון נגדה

מכל הדברים בעולם מגייסת חנה לשירותה דווקא את חוק האישה הסוטה. בתורה נאמר שאשה נ'סתרה' עם גבר זר, כלומר שבעלה חושד בה שבגדה בו, תובא אל הכהן במקדש ושם, בדרכים מיוחדות, תיבדק חידת הניאוף. אם יתברר שהאישה החשודה לא נאפה, ולשווא חשד בה בעלה, היא תזכה בשכר מיוחד (במדברה, כח)"אִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָ הזָרַע."

חנה סוגרת על אלוהים בפינה מפתיעה ומתוחכמת; אלוהים הבטיח לאישה שנחשדה על לא עוול בכפה, שתזכה לילדים. 'זו התרחשות שאני יכולה לביים', אומרת חנה לאלוהים, 'אעורר את חשדו של בעלי, הוא ייקח אותי אל הכהן, לאחר המבחן יתברר שלא נאפתי, ואתה, אלוהים, תהיה חייב לתת לי זרע.'

שיעור תורה(צילום: מאיר מועלם, עדו צור)

בגלל זה אסור ללמד נשים תורה...

אם חנה לא הייתה מכירה את חוק האישה הסוטה, היא לא הייתה מעלה בדעתה ללכוד את אלוהים בסבך ההבטחות הסותרות שלו.

הנה הדילמה – מצד אחד, טוענים שנשים לא מספיק חכמות בשביל ללמוד תורה, מצד שני, טוענים שהתחכום שלהן מסכן את שלומה של התורה. מה יהיה?

השדים יוצאים מהבקבוק

הפטריארכיה, המתירה לגבר לנהל מערכות יחסים מיניות עם נשים רבות במקביל, מונעת זאת מנשים. חוק האישה הסוטה מתגורר בלב המלחמה בין המינים - בפריבילגיות שהעניקה לעצמה ההנהגה הגברית בעודה מחוקקת חוקים דכאניים ביחס לנשים.

כשחנה משתמשת באופן מתוחכם, ולמען עצמה, דווקא בחוק האישה הסוטה, היא מערערת על המערכת כולה; על עליונות האל ועל צדקתו ומוסריות חוקיו.

שליטה על הידע

ידע הוא כוח ומשום כך חשובה כל כך השליטה עליו, ורבים הניסיונות להסתירו מפני האוכלוסיות המוחלשות. על מנת ללמד נשים להיות צייתנות, יש צורך ללמד אותן (למשל, ללמדן מה דינה של אישה נואפת). אבל אם הן ילמדו יש חשש שהן יבינו גם דברים שהשליטים רוצים להסתיר מהן. אותו הפחד שהוביל לאיסור הקניית השכלה לעבדים הוביל לאיסור הוראת תורה לנשים.

"אישה משֹכלת"

הדרשה על למדנותה של חנה אינה הפעם היחידה בה כורכים חז"ל את חוק הסוטה עם הקונפליקט סביב השכלת נשים (סוטה ג, משנה ד):"אומר בן עזאי חיי באדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה (ולא תמיד יגבה ממנה חטא הניאוף).רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו לומד התפלות."

מצד אחד, צריך ללמד אישה תורה כדי לחנכה לצייתנות. במקרה זה יש ללמדה לדעת שחוק הסוטה לא תמיד עובד כפשוטו (כלומר שתתייחס לתורה ברצינות גם אם לא יתגלה ניאופה). אבל מצד שני, אם תלמד האישה את פלפולי התורה היא תהיה מפולפלת, ואם כך יקרה – עלולה הפטריארכיה לאבד את יתרונה וכוח שליטתה. בעיה.

תוסיף דעת תוסיף מכאוב

חנה של המקרא בכתה והבטיחה הבטחות. חנה של חז"ל האמינה לחוקי התורה כפשטם, אבל למדה אותם יפה ובתחכום וחשבה שהצליחה לכפות על אלוהים למלא את מבוקשה.

חנה מבוגרת ומתוחכמת יותר, וגם עצובה יותר, תהיה זו שתגלה שאפילו אלוהים יכול לכתוב חוקים שהוא לא מתכוון לקיים, ואין דרך לכפות עליו לנהל את עולמו בצדק, שלא לומר – ברחמים.

אין שכל אין דאגות

יכולת הפלפול של חנה גרמה לה לגלות שביכולתה 'לסנדל' את אלוהים, ניסיון החיים ומנה נוספת של תבונה יובילו אותה להבנה שאלוהים הוא חמקן בלתי נלאה ואי אפשר לתפוס אותו במילה. הפתגם 'אין שכל אין דאגות' הוא וריאציה על קביעתו של קהלת: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". המכאוב שאמור להתווסף לחייה של חנה העקרה הוא בהבנה שיכול להיות שאין לה איך לשנות את מציאות חייה. המכאוב קשור להבנה שאנו לא מבינות דבר והשאלות הטובות הן השאלות שאין להן מענה.

אויש תנוחי

לא פעם מתבאסות ממני חברות (ומתבאסים גם חברים) בבית המדרש של הטוקבקים. הן טוענות שאני משביתת שמחות ומנסה לפגוע ביכולתה של הקהילה לאהוב את היהדות ולשמוח בה. אני מבינה את הטענה ובכל זאת לא מקבלת עלי את האשמה.

אם אני טועה בפרשנותי – אנא תקנו אותי ואחזור בי. אך אם אני מעלה לדיון רעיונות דתיים ופרשנויות שגורמים לכן לנוע באי נוחות במקומותיכן – אני מברכת על כך.

חנה המאמינה שביכולתה לכפות על אלוהים למלא את רצונה היא אולי אישה מלאת עזוז ואופטימיות, אבל שמחת החיים שלה נובעת מהבנה לא נכונה של המציאות. ככל שנוסיף דעת נעמיק להבין כמה מעט אנו יודעות וכמה מוזר וחסר פשר הוא העולם. אבל יש סיכוי שהוספת הדעת תלמדנו צניעות וגם חירות, תגביר בלבנו אהבת אדם וחווה ותשמור עלינו ממניפולציות של מנהיגים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

אבי טורנטו (בטוקבק 82 משבוע שעבר) טען שאני לא יכולה לרקוד על שתי החתונות ולהיות גם ליברלית וגם דתית. ואני חושבת שאני כן. בסרטון המצורף אני עונה לו.