ג'רמי רנר: "אני רוצה להיות עקר בית"
לצד הבושות שהוא עושה בטקסים רשמיים, היותו אב יחיד וגילום תפקידים קולנועיים מצוינים - ג'רמי רנר הוא גם בנאי חובב: "אני מכיר את כל מי שמתגורר ב-27 הבתים שבניתי", אומר השחקן בריאיון ל-ynet לרגל סרטו החדש "רוחות קרות", מדבר על כישורי הירי שלו ("ב-90 אחוז מהסרטים שלי אני מחזיק נשק") ומספר על השמועות שהוא הומו: "ממש לא אכפת לי"
ג'רמי רנר, כוכב סרטי הקומיקס "הנוקמים" ו"תור", התברך באישיות לא צפויה, ואתה אף פעם לא יכול לדעת מה הוא יעולל. בשנה האחרונה זכיתי לפגוש אותו שלוש פעמים, ובכל פעם הוא הצליח להפתיע. בפסטיבל ונציה שנערך בקיץ שעבר הוא נבח עליי כששאלתי לתומי אם הוא שינה את גישתו לחוצנים בעקבות העבודה על "המפגש". לריאיון בפסטיבל קאן האחרון הוא התייצב מבוסם קלות ובאיחור של שעה לפחות. "ביליתי על יאכטה עם חבריי לסרט 'רוחות קרות' ונתקענו שם ולא היה לנו איך לחזור ואז היו פקקים", נימק-תירץ את האיחור ואת העובדה שהוא שתוי במקצת.
ואילו בפסטיבל קרלובי וארי, שנערך בחודש שעבר בעיירת הנופש הצ'כית, הוא דווקא התגלה בשיא חביבותו, למרות שסבל מכאבים. "אתה מתל אביב?! זה מקום שאני רוצה לבקר אותו. אני חייב לבוא לשם".
רנר הגיע לממלכת הספא חמוש במכשירים מוזרים שהיו פזורים על זרועותיו והופעלו בשלט רחוק. "נפצעתי לאחרונה בזמן צילומי פעלול ל-Tag, סרטי החדש. שברתי את הזרועות והמכשירים האלה עוזרים לי להשתקם", הוא הסביר בעודו מנסה לתפעל את השלט. "הפציעה לא תפגע בלוחות הזמנים של הסרט החדש בסדרת 'הנוקמים'. בכלל, הפציעה לא מונעת ממני לעשות דברים. אני ידוע כאחד שפותר בעיות. אז אני מחלים מהר ועושה הכול כדי להאיץ את החלמתי".
בפגישה הזאת רנר לפחות היה פיכח, אבל עד מהרה חזר לסורו, ובטקס הסיום של קרלובי וארי, שבו הוענק לו פרס מפעל חיים, התנהג בצורה שאפשר להגדיר כתמוהה ומביכה, ומן הסתם היה נתון להשפעה של אלכוהול או חומרים אסורים אחרים: כשעלה לבמה הוא הכריז "אני צריך להשתין. אני חייב ללכת לשירותים". אחרי שסיים להטיל את מימיו, הוא שב לבמה כדי לגרוף פרס מפעל חיים. "אני לא יכול להחזיק את הפרס. הוא כבד. נפצעתי במהלך צילום פעלול. מה לעשות, זה חלק מהעבודה", אמר רנר ונשא נאום משתטה ומביך שבסיומו התיישב ונצמד לאחד הנגנים של התזמורת המקומית.
לפחות בכל מה שנוגע לקריירה שלו רנר עדיין מפגין מקצוענות ובוחר את תפקידיו בקפידה. כזה הוא התפקיד המרשים שהוא עושה ב"רוחות קרות" (Wind River), המוצג אצלנו עכשיו, שבמרכזו צייד שהיה נשוי לאישה אינדיאנית וחווה טרגדיה אישית. הצייד מסייע לסוכנת אף-בי-איי מתחילה (אליזבת אולסן) שמגיעה לשמורה אינדיאנית מושלגת בוויומינג כדי לחקור את האונס ואת מותה של נערה מקומית. "חשבתי בתחילה שהדמות שלי תהיה הרבה יותר נוקשה", אומר רנר. "אך אחרי צילומן של כמה סצנות הבנתי שבמציאות של שלג וחיפוש אחר האמת - קורי, הבחור שאני מגלם, מתפרק. וגם אני התפרקתי. ואז אמרתי: 'רגע, הבחור הזה אמור להיות יותר קשוח' ודמיינתי שהוא יוכל להתמודד עם מצבו בגלל העבר שלו. קורי הוא בחור רגיש מאוד, ולכן הוא התעצב כחבית מלאה במים - שדולפת לאיטה. הייתי צריך לזרום עם זה כי לא יכולתי להכיל את הרגש".
אתה אב חד-הורי שמגדל את בתו, אז מן הסתם היה קשה לך לגלם אב שמתמודד עם אובדן.
"העובדה שאני אבא שימשה כדלק היעיל ביותר לדמות הזו, כמו גם הניסיון שלי עם משפחתי. כל מי שחווה אובדן - או שתברח ממנו, או שתפנה אליו. אין דרך נכונה או שגויה להתמודד. כולנו חווינו אובדן במידה מסוימת. אני מכיר שתיים שאיבדו בעל, אב וילד באותה שנה - האחת היא המורה שלי למשחק והשנייה סבתא שלי. שתי נשים חזקות, איתנות - אבל אובדן הילד הוא זה שסובב אותן.
"אני לא יכול לומר שאני מבין את החוויה הזו לגמרי, אבל אובדן הוא אובדן. גדלתי במודסטו, עיר קטנה בקליפורניה, ואצלנו גברים לא בכו. זה לא היה מקובל. במהלך השנים הבנתי שזו דרך חיים מטופשת".
הזכרת אובדנות במשפחה שלך, אתה יכול לפרט?
"מדובר בחוויות פרטיות, דברים שקרו שהייתי מעדיף שלא לחלוק עם אחרים. אספר רק שחווינו מוות בעריסה, וכשאתה רואה תינוק בן חצי שנה מת במשפחה שלך, זה לא קל, אחי".
"רוחות קרות" מפגיש אותנו עם מצוקות האינדיאנים בארה"ב ועם התופעה הלא מטופלת של נשים נעדרות, שנעלמות ולא נמצאות. "מי שמימנו את הסרט היו אינדיאנים. הם חשבו שהתסריט מציג נכונה את חייהם. פגשתי אותם ודיברתי עם כמה מנציגי השבטים, שראו את הסרט. זו הייתה חוויה שהשכלתי ממנה. לא שמתי לב כמה אני בור בנושא - וללמוד ולצמוח זו תמיד ברכה נפלאה.
"התרבות האינדיאנית היא תרבות שהנעל לחצה על צווארה תקופה ארוכה. ניתן לראות את זה לאורך ההיסטוריה. זו תרבות שיש לחגוג את תרבותה ולא לנצל אותה רק כי צריך להעביר צינור נפט על אדמתה. שמורת Wind River קרובה מאוד למקום שבו צילמנו את הסרט. השמורה היא דמות נוספת בסרט - האדמה הקרה והשוממה שניתנה להם.
"אני לא נמצא כאן כדי לדון בצרתם של האינדיאנים - אין ביכולתי לדבר בשמם. הסרט מעלה מודעות לנושא והופך אותו לאקטואלי - אולי כך הקפיטליזם יפסיק לנצל את הצרות שלהם. זה הרקע לסרט, ואני למדתי הרבה ממנו ואתמוך במאבק".
גדלת כאמור בעיר קטנה, זה עזר לך להתחבר לחוסר האונים של תושבי השמורה, שאין שם מה לעשות, ואין איך לצאת?
"כן, אני בהחלט יכול להזדהות עם זה. אני חושב שרבים יכולים להזדהות בגלל שיש הרבה מקומות כאלה, כל מיני קהילות שמוגבלות רק לעצמן. אני חושב שכולנו תוצר של המקום שגדלנו בו ושל המגבלות שבאות איתו. יש כאלה שיכולים לברוח מהמקום הזה - כדי ללכת לחקור, לפרוש כנפיים ולעזוב את הקן. או שאתה נשאר - ואז אין לך את האומץ לעזוב. הנושא הזה קיים גם ב'רוחות קרות'".
מאיפה לך היה את האומץ לעזוב?
"לא היה אומץ. התשוקה שלי והצורך והרצון שלי - הם שהובילו אותי. זה פשוט היה משהו שידעתי שאני צריך לעשות, הייתי צריך לחקור. גיליתי את המשחק במהלך לימודי בקולג', ואבא שלי, שיש לו השכלה טובה, אמר לי: 'משחק? באמת? זה מה שתעשה בתור עבודה?', כי בעיר שלי או שהלכת לעבוד בסופרמרקט או בשדות, ואמרתי: 'כן, אני מניח שזה מה שאעשה בשארית חיי'.
בסרט אתה מפליא לצלוף, היית צריך לקחת אימוני ירי?
"הקטע של הרובים קל לי. הדבר היחיד שהיה לי זר היה סוג הרובה - ליברפולף - כי לא הכרתי אותו. בסך הכול אני צלף טוב, גדלתי עם אקדחים ואני חושב שב- 90 אחוז מהסרטים שלי אני עם נשק. כבר אמרו לי: 'רנר, נראה שנולדת עם אקדח ביד'".
על אף הקריירה הקולנועית המרשימה שלו, הכוללת שתי מועמדיות לאוסקר על תפקידיו ב"מטען הכאב" ו"גנב עירוני", השתתפות בסרטים המוערכים "המפגש" ו"חלום אמריקאי" וכמובן - תפקידו כקלינט בארטון/הוקאיי בסדרת "הנוקמים", רנר מפליא להכריז כי דווקא היה שמח להיות עקר בית.
"לפעמים אני מקנא במי שנשאר בעיר שבה גדלתי", אומר. "אני זוכר שהלכתי לכנס המחזור של התיכון 15 שנה אחרי שסיימנו ללמוד, ואמרו לי: 'היי, עשית את הסרט הזה!', ואפילו אז, אחרי שהפכתי לכוכב גדול - עדיין קינאתי במי שנשאר שם ובחר לעשות את מה שאני רוצה לעשות עכשיו - להיות עקר בית".
רנר הוא לא רק טיפוס ביתי ואב מסור, הוא גם נהנה לבנות ולשפץ בתים. "אני לא עושה את זה רק לכיף. אני נהנה מזה כי זה הדבר היחיד שאני עושה שהוא מוחשי. מוזיקה היא לא משהו מוחשי. סרטים הם לא מוחשיים - הכול רגשי. לעומת זאת, מבנה הוא מבנה. אני רואה ב-27 המבנים שבניתי נקודות ציון ואבני בניין עבור אחרים - כאלה שניתן לחיות בהן".
אתה נוהג לבקר בהם?
"כל הזמן. אני מכיר את כל מי שגר בבתים, ואם יש להם בעיה, אני מדבר איתם עליה. אני אוהב את הרעיון שביכולתי לבנות בתים ולספק סגנון חיים עבור אנשים אחרים, ושזה משהו מוחשי, שאתה יכול לגעת בו".
רנר בן ה-46 מקפיד לשמור על פרטיותו, במיוחד מאז גירושיו מסוני פאצ'קו, דוגמנית קנדית ואם בתו היחידה, אווה ברלין - עשרה חודשים אחרי שנישאו. בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו מתמודד עם שמועות על נטיותיו המיניות. לפני שנתיים הוא התראיין ל"פלייבוי" והתייחס לטענות שהוא הומו. "כשאתה מגגל את שמי, הדבר הראשון שאתה מקבל זה 'ג'רמי רנר הומו'. ממש לא אכפת לי אם זה מה שאנשים רוצים לקרוא או לדאוג לו", הוא אמר ל"פלייבוי". "להציע שלהיות הומו זה דבר שלילי, הוא דבר נורא בעיניי. אני לא מבין את זה, אנחנו לא רוצים לחיות בעולם שבו לא עושים שיימינג, שופטים ומקטלגים אנשים ושמים אותם בתיבות?"
