מסע עולמי בין אקדמיות
מחלקת הנוער של פיינורד הפכה אותה מכישלון פיננסי לאימפריה * הסקאוטים של הנוער במונאקו הביאו אותה לחצי גמר ליגת האלופות * ורומן אברמוביץ' ניצל את האקדמיה להרחבת בסיס האוהדים של צ'לסי בעולם * מועדונים באירופה הפנימו את המשמעויות המקצועיות, הכלכליות והחברתיות של מחלקות הנוער, ומנסים להתאים אותן למציאות * האם כיום, כשאפשר לשפוך כל סכום כסף על שחקן מוכן, יש בכלל חשיבות לאקדמיה?
מנצ'סטר יונייטד היא כיום קבוצה בדילמה. את המשפט הזה אמר לאחרונה ראיין גיגס, שהתייחס למדיניות רכישת השחקנים של השדים האדומים. גיגס זכה בליגת האלופות עם יונייטד שהייתה עשירה יחסית בשחקני בית - חוץ ממנו היו שם דיוויד בקהאם, פול סקולס, ניקי באט והאחים פיל וגארי נוויל – ולדבריו, "זה היה מזמן, אבל גידול שחקנים באקדמיה תמיד יהיה חלק מהפילוסופיה של המועדון. זה מה שמבדיל אותנו מקבוצות אחרות". אז איך הדברים האלה מסתדרים עם הוצאה של 190 מיליון יורו על שני שחקנים, פול פוגבה ורומלו לוקאקו, תוך שנה אחת?
או.קיי, אפשר גם וגם. אפשר לרכוש כוכבים לעמדות מסוימות ולגדל סביבם שחקנים מתוך האקדמיה וקבוצת הנוער, אבל פה נכנסת הדילמה שהזכיר גיגס, דילמה שחוות לא מעט קבוצות ברחבי העולם ומן הסתם גם לא מעט אוהדים. מצד אחד כולם רוצים לראות הצלחות, ניצחונות, תארים, ועדיף כמה שיותר מהר. בשביל זה לא תמיד אפשרי לשלם שכר לימוד על שפשוף שחקנים צעירים. מהצד האחר, אחת השמחות הגדולות ביותר של האוהד ושל המועדון עצמו היא לראות שחקן "שלך", מהבית, הופך לשם דבר מול עיניך. כאמור, דילמה.
קבוצות רבות, בעיקר הגדולות יחסית למדינה שלהן, לא מרשות לעצמן לפתח צעירים על חשבון נקודות בטבלה, והן מעדיפות לקנות מוצר מוגמר, או כמעט מוגמר, ממקום אחר. האידיאל הוא כמובן להצליח מקצועית עם השחקנים שלך, אבל המקרים שבהם אפשר לשלב בין השניים נדירים. לא כל יום מתקבצת קבוצה כמו ברצלונה שצמחה בתקופת פפ גווארדיולה, שגם הסתמכה על 8-7 שחקנים יוצאי לה-מסיה, האקדמיה המפורסמת שלה, וגם זכתה בכל תואר אפשרי.
הקבוצות הישראליות אינן יוצאות דופן. אצל האלופה הפועל באר שבע נשמעו במשך שנים טענות על כך שאין קידום מספיק של שחקני בית לקבוצה הבוגרת, וגם ההצלחה של השנים האחרונות הגיעה כמעט ללא צעירים שגדלו במחלקת הנוער (השנה אפילו אופיר דודזאדה עזב). הרבה אוהדים היו רוצים לראות תוצר מקומי, אבל האם הם מוכנים לכך על חשבון הצלחה? על חשבון אליפות? כנראה שלא.
תמונת המראה מגיעה ממכבי חיפה. בשנים האחרונות, על רקע הכישלונות המקצועיים, ראינו הרבה צעירים בירוק מקבלים הזדמנות אף שחלקם הגדול לא היה טוב מספיק. האם האוהדים לא יהיו מרוצים הרבה יותר עם שחקנים שיגיעו ממקום אחר ויובילו את הקבוצה חזרה למאבק על צלחת?
אז עד כמה חשוב היום לגדל שחקנים? יש לעניין כמה רבדים – כלכליים, מקצועיים וחברתיים – והתשובה משתנה ממדינה למדינה, ממועדון למועדון.
המהפכה של פיינורד
במחקר האחרון בנושא האקדמיות שערכה ECA – התאחדות הקבוצות האירופאיות – השתתפו 96 מועדונים מ-41 מדינות. אחת המסקנות, ונגיע ליתר בהמשך, הייתה שלכ-75 אחוז מהקבוצות באירופה יש מה שהוגדר "מדיניות צעירים מספקת". כמחצית מהן הגדירו את מטרת האקדמיה שלהן "ליצור תוספת כלכלית" וכ-60 אחוז מהן רואות באקדמיה מקור לרווח ולא להוצאה.
צריך להבדיל בין קבוצות "מוכרות" לקבוצות "קונות". מנצ'סטר יונייטד או ברצלונה, עם מחלקות צעירות מפוארות, לא מגדלות שחקנים כדי למכור אותם ולהרוויח כסף. ליתר דיוק, זאת לא המטרה העיקרית. לעומת זאת, במקומות כמו שאלקה, אטלאנטה או ווסטהאם (מבובי מור וג'ף הרסט דרך ריו פרדיננד ועד פרנק למפארד ומייקל קאריק, ואלה רק חלק קטן מהדוגמאות) - מצליחים להרים את הראש כלכלית בזכות מכירת שחקנים בהרבה כסף.
יש גם דרג ביניים, של קבוצות בסגנון אייאקס או ספורטינג ליסבון, שמחזיקות כנראה בשתי האקדמיות המרשימות ביותר ביבשת, שגם מספקות לעצמן שחקנים ברמה המקצועית וגם מממנות את התפעול שלהן באמצעות מכירה של חלקם.
פיינורד, עוד קבוצה הולנדית עם אקדמיה מפוארת, נקלעה לקשיים כלכליים רציניים ב-2009, ובעקבות זאת הוחלט שם לשנות את סדרי העבודה עם השחקנים הצעירים ואת מדיניות שיתופם בקבוצה הבוגרת. בייעוצו של מאמן בשם ריימונד ורהיין, שכתב את הספר "המדריך השלם להכשרה בכדורגל", שינתה פיינורד את מבנה האימונים של השחקנים הצעירים, שהיום מתאמנים עם כדור רק ארבע פעמים בשבוע. פחות אימונים, אבל יותר מפוקסים ועם מומחים לכל תחום. בנוסף הוחלט שם שאין סיבה לשחק "שמיניות" - 8 נגד 8 כפי שעושים בדרך כלל בגילאים הצעירים - כך שאת הקבוצה עד גיל 11 רשמו לליגה של ילדים גדולים יותר, עם כדורגל "אמיתי".
והנה, פיינורד חזרה להיות אימפריית גידול שחקנים. היא זכתה חמש שנים ברציפות באליפות הנוער בהולנד ובסגל האחרון של הנבחרת למונדיאל היו 10 מבין 23 השחקנים יוצאי "פארקנורד", האקדמיה של המועדון. אה, ובעונה האחרונה זכתה הקבוצה באליפות לראשונה זה 18 שנה.
פיינורד, אמרנו, טבעה כלכלית, אבל בשש השנים האחרונות היא מכרה חלק משחקני האקדמיה שלה תמורת סכום כולל של 70 מיליון יורו. לא על שניים-שלושה שחקנים אלא על רבים, כל אחד תמורת כמה מיליונים. בהתחשב בכך שעלות התפעול השנתית של האקדמיה שלה היא כ-3 מיליון יורו, הרי שהעסק משתלם כלכלית.
כמה עולה מחלקת נוער?
בישראל יש כמה וכמה קבוצות הנחשבות "קטנות" שמסורתית מצליחות לגדל שחקנים ולמכור אותם בלא מעט כסף שמסייע לקיום שלהן. שתי הבולטות ביותר הן כנראה אשדוד (שבשנים האחרונות מכרה את ניר ביטון, אור אינברום, חתם עבד אל-חמיד, מיכאל אוחנה וניב זריהן) ומכבי פ"ת (מגל אלברמן, עומר דמארי וטל בן חיים בעבר ועד דור אלו וגידי קאניוק בהווה). מנגד, קבוצות כגון מכבי תל אביב ומכבי חיפה, שלפי הנתונים בפרויקט זה מחזיקות במחלקות הנוער הפוריות ביותר בארץ, רוצות לגדל שחקנים לעצמן, והנה שוב חוזרת הדילמה.
בגידול שחקני כדורגל יש יתרונות מעבר לרווח ממכירה עתידית. מבחינה כלכלית, סכומי ההעברות עולים כל הזמן, וכך גם העמלות לסוכנים, וכששחקן בית עולה לקבוצה הבוגרת הרי שרוב התשלומים האלה נחסכים. מקצועית, אפשר ללמד את השחקנים את שיטת המשחק של הקבוצה מגיל צעיר (ברצלונה, אייאקס וספורטינג עושות את זה עם 3-3-4 ועקרונות דומים) וגם את הערכים האישיותיים ורוח המועדון.
חשוב לזכור גם שחוקי הפייר-פליי החדשים של אופ"א – אף שהיישום שלהם בשטח עדיין שנוי במחלוקת וגורר ביקורת רבה - מחייבים את הקבוצות להיות מאוזנות תקציבית, דבר שלכאורה אמור לעודד גידול שחקנים מבית. יש דרכים לעקוף את החוקים האלה (פריז סן ז'רמן היא הדוגמה הבולטת), אבל לטווח הארוך אכן אמורה להיות לכך השפעה. מחלקת הנוער נחשבת לחלק מהתקציב של המועדון, ולכן גם היא משוקללת לפייר-פליי.
קבוצות רציניות כמו פיינורד מוציאות כמה מיליוני יורו בשנה על האקדמיה שלהן. שלושה מיליון זה בערך הסכום המדובר גם באייאקס ובבאיירן מינכן. אינטר, למשל, מוציאה כפול, כ-6 מיליון יורו בשנה, והקבוצה עם ההשקעה הכספית הגבוהה ביותר היא ברצלונה – כ-10 מיליון יורו בשנה. בגדול, הממוצע שמושקע באקדמיה של קבוצה אירופית הוא כ-6 אחוזים מהתקציב הכללי של המועדון.
עיקר הכסף הולך לאנשי צוות ולאחר מכן למתקנים ולהוצאות שמעבר לתפעול השוטף. כך למשל ברצלונה, המשקיעה הגדולה, רשמה לפני שש שנים הוצאה חד פעמית של 9 מיליון יורו כשהגדילה משמעותית את שטח מתחם האקדמיה.
השיטה של מונאקו
מבין כל השחקנים שנמצאים באקדמיות הכדורגל של מועדוני אירופה, בערך 8 אחוזים יחתמו בסופו של דבר על חוזה מקצועני בקבוצה שלהם. אבל זה לא אומר שהם יהפכו את הכדורגל למקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. לפי בדיקה של ה-BBC, שמסתמכת על הכדורגל בבריטניה, אחוז בודד בלבד מתוך אותם שחקנים, זה הכול, יחיה מכדורגל מבלי צורך לשלב עבודה נוספת.
כדי לשמור על מספר סביר של סיפורי הצלחה מבצעים מנהלי האקדמיות פעולות שאמורות להביא את השחקנים למקסימום מימוש פוטנציאל, ועוד קודם לכן לאתר את השחקנים בעלי הפוטנציאל: לא מספיק לומר שיש אקדמיה או מחלקת נוער, צריך גם לדעת לעבוד. אחת המסקנות מהדו"ח של התאחדות הקבוצות האירופית הייתה שהדבר החשוב ביותר באקדמיה הוא יצירת חזון ומשימה. אין דווקא קשר לגודל או למספר השחקנים, אלא לאמונה שיש למועדון עצמו באקדמיה שלו תוך הגדרת מטרות ברורות.
כדי להגיע למצב הזה אפשר לראות שלכל אקדמיה ראויה בעולם יש נציג בהנהלת המועדון, כזה שלוקח חלק בהחלטות הגדולות ביותר שמתקבלות בו. לפי הדו"ח, יש לעבוד אחרת בכל גיל – כשילד בן 12 הכדורגל צריך להיות כיף. עד גיל 15 עובדים בעיקר על ענייני טכניקה, כשבהתחלה הנערים מתנסים בכל העמדות במגרש, כדי להבין אותן. רק אחרי גיל 15 עובדים על טקטיקה והפעולות הנדרשות בכל עמדה.
אבל עוד קודם לכן מתבצע על ידי האקדמיה השלב הראשון: איתור השחקנים שמגיעים למחלקות הצעירות. דוגמה טובה לעבודת מאסיבית שכזו היא מונאקו, שהגיעה לחצי גמר ליגת האלופות וזכתה בעונה האחרונה באליפות צרפת אף שהיה לה את הסגל השלישי הכי צעיר מבין כל קבוצות הליגה הבכירה (האקדמיה שלה ייצרה לאורך השנים שחקנים כמו תיירי הנרי, ליליאן טוראם, עמנואל פטי ולימים את תומא למאר וכמובן קיליאן אמבאפה).
מונאקו היא מקום קטן ואין בנסיכות מספיק ילדים שמשחקים כדורגל. אם הקבוצה רוצה להעביר אליה ילד בין 10, הוא צריך להגיע ממקום מרוחק ולעזוב את המשפחה והחברים. לכן החליטו במועדון על שיטה אחרת. הם עוקבים אחרים ילדים מגיל צעיר, ובכל מקום בצרפת, אבל מביאים אותם למונאקו רק בגיל 15 לתוכנית עבודה מיוחדת.
"מה שלמדתי במונאקו זה שלמועדון יש את סקאוטינג הצעירים הטוב ביותר בצרפת", אמר טור קריסטיאן קרלסן, שהיה המנהל המקצועי של מונאקו ובעונה האחרונה במכבי חיפה. "עוקבים אחרי ילדים מגיל 12-11 בכל רחבי המדינה. יש למועדון סקאוטים מוכשרים בכל מקום בצרפת וזה השלב הכי חשוב בעבודת האקדמיה".
במונאקו מביאים לכל עמדה שחקנים עם איכויות שונות כדי שלא יתחרו ביניהם ראש בראש ויתנו למועדון גיוון. בהתחלה כל אחד מהנערים משחק בכמה עמדות, עד גיל 17 לערך, ואז מתמחים בעמדה אחת. בשלב הזה הנערים מתערבבים עם קבוצת המילואים, המורכבת משחקנים בוגרים ומשתתפת בליגה הרביעית בצרפת. בנוסף, במועדון לא לוקחים אף ילד עם עבר של בעיות משמעת, וכן פיתחו אפליקציה מיוחדת שיממה לאחר משחק מציגה בנייד של תלמידי האקדמיה את הנתונים ממנו ונקודות לשיפור. "ילדים רוצים לבוא למונאקו כי הם מאמינים בשיטה ורואים שמקבלים הזדמנות", קובע קרלסן.
במקומות רבים – אייאקס, ריאל מדריד, בנפיקה ליסבון, סאות'המפטון, אברטון ועוד – שלב איתור השחקנים נעשה בשיתוף עם כל הצוות הטכני של המועדון, ולא רק על ידי אנשי האקדמיה, כדי להביא שחקנים שמתאימים לחזון ולדרך המקצועית. בכל הקבוצות האלה, ובעצם בכל אקדמיה שמכבדת עצמה, הילדים והנערים מקבלים הדרכה מפסיכולוגים צמודים כשבערך 60 אחוז מהקבוצות מספקות גם תמיכה סוציאלית למי שצריך.
החזון של קרויף
זוכרים את פיינורד וההחלטה להעביר פחות אימונים? ובכן, מדובר במגמה ברחבי היבשת. אימוני כדורגל באקדמיות הגדולות נמשכים ברוב המקרים שעה וחצי בלבד ביום, כשבנוסף אליהם יש אימוני כוח, גמישות, התפתחות שכלית ולימודי כדורגל על לוח ההרצאות. תחושת הביחד והעבודה המנטלית מקבלות היום דגש הרבה יותר גדול.
כך גם בלה-מאסיה של ברצלונה, האקדמיה שעלתה במוחו של יוהאן קרויף בשנות ה-70, והיום היא שיטה כמעט מובנת מאליה בכדורגל העולמי. הילדים מתעוררים ברבע לשבע בבוקר, אוטובוס לוקח אותם לבית הספר ושם הם נמצאים עד הצהריים. לאחר מכן אימון אחד, בדרך כלל בן שעה וחצי, ואז מה שמוגדר "לימודי כדורגל", ללא כדור. הכול משולב בעקרונות ההיסטוריים של הכדורגל הברצלונאי – שליטה בכדור ומשחק לחץ.
"אנחנו תמיד מחפשים לא את השחקן הפיזי אלא את זה עם מוח כדורגל", הסביר קרלס פולדרהף, ממנהלי לה-מסיה. "אנחנו רוצים את אלה שכבר בגיל צעיר יודעים לקבל החלטות, שיש להם כישרון, טכניקה וזריזות. דווקא הכוח הפיזי לא חשוב לנו".
כן, כל קבוצה והעקרונות שלה. כך או כך, הממצאים הברורים של דו"ח האקדמיות המפורסם הוא שלהחזיק אקדמיה זה עניין כדאי לקבוצת כדורגל, אלא שצריך לעשות זאת נכון. עם חזון, עם מטרה, עם שיטה.
בן שהר כמשל
כשרומן אברמוביץ' רכש את צ'לסי ב-2003 הוא החל לפזר כספים ללא הבחנה. האוליגרך הרוסי אמנם רצה לראות תוצאות ורכש שחקנים בסכומים גבוהים, אבל השקיע לא מעט גם במחלקות הצעירות. צ'לסי רכשה אז שחקנים צעירים ובעלי כישרון, או לפחות כישרון יחסי, ממספר עצום של מדינות. בן שהר היה חלק מהמדיניות הזו והיו עוד רבים: לצ'לסי הגיעו אז שחקנים ממזרח אירופה וממערבה, מאפריקה ומאסיה, וגם ממדינות שלא מזוהות עם כדורגל מצליח במיוחד כמו סינגפור והפיליפינים.
בצ'לסי רצו לשפר את האקדמיה שלהם, אבל לא רק. התפיסה הייתה שברגע ששחקנים ממדינות שונות ייחשבו לפוטנציאל להגיע לקבוצה הבוגרת של המועדון, צ'לסי תצבור לעצמה אוהדים באותן מדינות. במילים פשוטות: אם בן שהר יקבל פתאום דקות בצ'לסי בגביע הליגה, הרי שיותר ישראלים יצפו במשחקים של צ'לסי ובסיס האוהדים יגדל.
מעבר לפוטנציאל הכלכלי, הסיפור הזה מצביע על עוד חלק מהותי בבדיקת כוחן של אקדמיות כדורגל: החשיבות החברתית. ברוב המקרים, ילדים שמתחילים לשחק כדורגל ומתפתחים במועדון מסוים, יהפכו גם לאוהדים שלו. בהנחה שלילד לא נגרם נזק או לא נעשה לו תרגיל מלוכלך, סביר שגם המשפחה והחברים שלו יהיו כאלה. שחקנים מספרים שאחרי שבילו שנים במחלקות הנוער של קבוצת כדורגל, נוצר בינם לבין המועדון "קשר לכל החיים".
גם בישראל. הגיוני שילד מפתח תקוה, מעבר לקבוצה שאוהדים הוריו, יבחר לאהוד את הקבוצה שבה הוא משחק, הפועל או מכבי. כך גם בחיפה, תל אביב, ירושלים או קבוצות אחרות, קטנות יותר. שחקנים כאלה, שהופכים גם לאוהדים, נשארים בממוצע יותר זמן בקבוצה מאשר כאלה שעברו אליה מיד אחרי גיל נוער. יש מחקרים שמראים שהם גם יתנו יותר לקבוצה.
זו, אגב, אחת הסיבות להצלחה היציבה של אתלטיק בילבאו, שהציבה לעצמה מדיניות של שיתוף שחקנים באסקים בלבד (או כאלה שנולדו בחבל הבאסקים). ההיצע לא גדול ביחס לשוק הספרדי הכולל, אבל מעבר לעבודת הסקאוטינג (הסכם שיתף פעולה עם עשרות קבוצות בת בחבל הבאסקים) גם לתחושת השייכות יש חשיבות.
לפורטו, שדווקא רוכשת ומוכרת הרבה שחקנים ברזילאים, יש רק בפורטוגל 320 אנשי סקאוט לצעירים. כל אחד מהם אחראי על אזור מסוים במדינה והם משכנעים את הילדים המוכשרים לעבור למועדון. "ברגע שפורטו יוצרת קשר עם שחקן צעיר יש סיכוי טוב שהוא יפתח חיבה למועדון", מסביר פדרו פונקאל, אחד האחראים על מחלקת הסקאוטינג.
הפטריוטים
מעבר להגדלת בסיס האהדה יש למחלקות צעירות חשיבות חברתית נוספת. אוהדים תמיד אהבו, ויאהבו בעתיד, את התוצר המקומי. זה חלק מגאווה לוקאל-פטריוטית, גאווה שבטית. הרבה יותר מרגש לראות מישהו "משלנו" מצליח, או לצפות בשחקן שהקבוצה עצמה גידלה, מבלי לשפוך כסף גדול, הופך לסמל. אסור לזלזל בחשיבות החברתית הזו.
קבוצות מעוניינות בערך החברתי הזה, הן קשובות לקול האוהדים ביציע, אבל אלה שמחפשות להשתמש כמה שיותר בשחקנים מקומיים עלולות להיתקל בבעיה: תזמון לא נכון. דייגו מאטוס, ראש האקדמיה של ספורטינג ליסבון שתמיד מתגאה בכך שהקבוצה שלו היא היחידה שגידלה שניים שנבחרו לשחקני השנה בעולם (לואיס פיגו וכריסטיאנו רונאלדו), קובע ששאלת הטיימינג היא קריטית.
לדבריו, אותם שחקנים צעירים צריכים להיכנס לקבוצה הבוגרת בהדרגה תוך הדרכה ברורה. בספורטינג הילדים חיים ב"מרכז למצוינות" היפהפה ומערבבים אותם כל הזמן עם השחקנים הבוגרים. שום דבר לא נעשה בבת אחת. הבעיה הזו הייתה ברורה במכבי חיפה של השנים האחרונות, שם הוחלט להשתמש בשחקנים הצעירים דווקא בזמנים הקשים ביותר. זו טעות שיכולה לגרום להרס.
כן, הרבה מאוד שחקנים, בארץ ובכל מקום בעולם, "נהרסים" בדרך בגלל החלטות לא נכונות. לא תמיד רק הכישרון ומוסר העבודה הם אלה שקובעים. צריך גם מזל: להיות במקום הנכון בזמן הנכון, כמו אותו דור שחקני מנצ'סטר יונייטד שהרכיב את הקבוצה של סוף שנות ה-90.
סביר להניח שלא נראה עוד הרבה קבוצות כאלה, אם בכלל, שמסתמכות על שחקני הבית שלהן בדרך לתואר החשוב ביותר, אבל האקדמיות לכדורגל הן עדיין הכוח החשוב ביותר של המשחק. בתנאי שיודעים לעבוד נכון.
לפנייה לכתב/ת 
