תהיה חזק, מנצח ותסתום את הפה / ד"ר לכדורגל
קולין קאפרניק, שעלה לכותרות אחרי שכרע ברך בהמנון האמריקני במחאה על אפליית מיעוטים בארצות הברית, נותר ללא קבוצה ב-NFL לקראת עונת הפוטבול שתחל בקרוב. ד"ר חן חרמש חושב שהגיע הזמן להפסיק לפחד מהתבטאויות פוליטיות ומעורבות חברתית של ספורטאים
"הגיוס לצבא הוא בעצם מעשה שבו האדם הלבן שולח את האדם השחור להילחם באדם הצהוב על האדמה שהם גזלו מן האדם האדום. לי, באופן אישי, אין שום מאבק נגד הוייטקונג". (מוחמד עלי)
בימים אלה, הרחק מתשומת ליבם של מרבית חובבי הספורט בישראל, החלו משחקי טרום העונה של ה-NFL, ליגת הפוטבול האמריקנית. בארצות הברית, להבדיל, מדובר בבשורה גדולה עבור מאות מיליוני אוהדים של ענף הספורט מספר אחת שם. לאחר חודשים ארוכים של פגרה (עונת הפוטבול הסדירה מונה 16 משחקים בלבד ונמשכת עבור מרבית הקבוצות פחות מארבעה חודשים), הדבר האמיתי קרב ובא. אחד שלא יהיה שם הוא קולין קאפרניק, שנותר בינתיים ללא קבוצה.
ייתכן שהשם אינו מצלצל מוכר לישראלים רבים. מדובר בשחקן פוטבול מוכשר שמשחק בעמדת הקוורטרבק, שהוא לא רק התפקיד החשוב ביותר בפוטבול אלא גם נחשב לבעל ההשפעה הגדולה ביותר על המשחק מבין כל ענפי הספורט הקבוצתיים.
עד לתום העונה שעברה שיחק קאפרניק במדי סן פרנסיסקו 49' (או הניינֵרז), שהוא אחד ממועדוני הפאר הגדולים בפוטבול האמריקני, מועדון המחזיק בחמישה גביעי אליפות (כמו לניו אינגלנד פטריוטס ודאלאס קאובויז, ואחד פחות מאשר פיטסבורג סטילרז, שיאנית הזכיות). אמנם במרוצת השנים הידרדר המועדון (שבשורותיו שיחקו שתיים מאגדות הפוטבול של כל הזמנים - הקוורטרבק ג'ו מונטנה והתופס ג'רי רייס) לשפל המדרגה, אבל עם תחילת העשור הנוכחי הניינרז החלו להראות סימנים של חזרה לחיים.
ב-2011 הצליחה הקבוצה (עם קאפרניק עדיין כשחקן מחליף) להגיע עד כדי מרחק משחק אחד מהסופרבול. בעונה שלאחר מכן, בצעד די נדיר ב-NFL, החליט המאמן דאז ג'ים הארבואו להחליף במהלך העונה את הקוורטרבק הפותח שלו ולתת את המושכות לקאפרניק. אפשר לומר שההימור הזה השתלם. לאחר שמונה עשרה שנים שחונות, הניינרז חזרו לסופרבול - אבל הפסידו 34:31 דרמטי לבולטימור רֵייבנְס (שמאמנם אז וגם היום הוא ג'ון הארבואו, אחיו הבכור של ג'ים).
למרות שמו בעל השורשים המזרח-אירופיים (קשור ככל הנראה אל האסטרונום הנודע קופרניקוס), אביו של קאפרניק הוא בכלל ממוצא אפרו-אמריקני. עוד לפני הולדתו עזב אביו את הבית ואמו, שהייתה בת תשע עשרה בלבד, מסרה אותו לאימוץ לבני הזוג קאפרניק.
הילד קולין, שגדל במשפחה לבנה, ידע כבר מגיל צעיר שהוא שונה משאר בני משפחתו. במהלך שנות התבגרותו הוא גילה שעליו להיאבק בנחישות מול גזענות בעלת להב כפול: מצד לבנים שראו בו שחור ומצד שחורים שלא ראו בו "שחור מספיק". לכן אולי אין להתפלא שמבין מאות השחקנים השחורים בליגה (ואלפי הספורטאים המקצוענים האחרים), דווקא הוא היה זה שמצא לנכון למחות ולפעול נגד אי השוויון והעוולות החברתיות.
השיא בעלילה הגיע בעונה החולפת, כאשר לנוכח מקרים חוזרים של אלימות המשטרה נגד שחורים, וכשברקע קמפיין הבחירות הגזעני של טראמפ, החליט קולין קאפרניק לכרוע ברך באקט של מחאה אישית בזמן נגינת ההמנון האמריקני. השמעת ההמנון נהוגה לפני כל משחק ב-NFL, והשחקנים נוהגים לעמוד כשידם הימנית מונחת על לוח ליבם בזמן השמעתו. כשנשאל מדוע הוא מוחה, אמר קאפרניק: "אני לא מתכוון לעמוד ולהפגין גאווה כלפי דגל של מדינה שמדכאת אנשים, שחורים ומיעוטים אחרים. מבחינתי, הדבר הזה גדול יותר מספורט ואני מרגיש שיהיה אנוכי מצדי להתעלם מכך ולהפנות את מבטי לכיוון השני".
בארה"ב, על אף המסך הליברלי שנדמה כי מכסה עליה, קיים סנטימנט פטריוטי עז. אנשים שמעזים להתנהג באופן שמתפרש כזלזול בסמלי המדינה אינם מתקבלים בסובלנות רבה. ואכן הביקורות והתגובות הנזעמות לא איחרו להגיע. הקהל מחה נגד קאפרניק בקולניות במגרשים, פוליטיקאים גינו אותו ואחד אף השווה את המעשה שלו לתמיכה בדאעש. הגדיל לעשות הנשיא טראמפ, שבזמן מסע הבחירות החל בהתנצחות חריפה מולו בטוויטר ואף ציין ש"אם לא טוב לו כאן, הוא תמיד יכול לעזוב...".
גינויים נמרצים נגד קאפרניק נשמעו גם בתוך עולם הספורט. בין השחקנים בליגה היו מי שראו בצעד הזה התרסה ותו לא, אחרים פירשו זאת כאיום על מקום עבודתם ועל מעמדם בעיני הציבור הרחב. כך למשל, מאמן נבחרת ההוקי קרח של ארה"ב הצהיר כי שחקן שימחה נגד ההמנון ימצא את עצמו על הספסל או מחוץ לסגל.
לעומתם, כמה עשרות שחקנים אחרים בליגה ומחוצה לה (כמו שחקנית הכדורגל מייגן ראפינו) הביעו הזדהות ותמיכה בקאפרניק, ואף החלו למחות בצורה דומה או על ידי הנפת יד באוויר עם אגרוף קפוץ - בדומה לאקט המחאה של טומי סמית' וג'ון קרלוס על הפודיום באולימפיאדת מקסיקו 68' (שהושעו על ידי הוועד האולימפי, אבל כן מצאו קריירה בפוטבול).
קאפרניק אינו מסתפק במחאה בלבד. בשנה שעברה הוא תרם מיליון דולר מתוך כספים שקיבל על מכירת החולצות שלו לארגונים הפועלים בקרב אוכלוסיות מוחלשות כמו מחוסרי דיור ולהטבי"ם או למען משלוחי מזון ותרופות לאזורים מוכי בצורת באפריקה (לרשימה המלאה). יש לומר כי דווקא בשנה שעברה, שבה פתח על הספסל, המכירות של החולצות שלו - שמהוות מדד לא רע לפופולריות - עלו. לצד זאת, בסקר שערכה הליגה, צופים רבים אמרו שבחרו שלא לצפות ב-NFL בעקבות כעסם על המחאה האנטי-אמריקנית שלו.
לזכותם של הפורטי-ניינרז יש לומר שהם לא נקטו בשום צעד משמעתי או פיננסי נגדו במטרה למנוע ממנו למחות, אבל לאחר סיום העונה בחרה הקבוצה שלא להחתימו מחדש על חוזה. קאפרניק הפך לשחקן חופשי, כך שתיאורטית יכולה כל קבוצה בליגה לנהל מו"מ ישיר איתו, ללא צורך לשלם דבר מעבר למה שיוסכם ביניהם.
למרות זאת, בחודשים הרבים שעברו מאז ועד לכתיבת שורות אלה, קאפרניק עדיין מובטל. אמנם יש גם ירידה ביכולותיו, אבל כמעט כל המומחים מסכימים שקבוצות רבות שבחרו להתעלם ממנו החתימו שחקנים פחות מוכשרים, פחות מנוסים ולבטח לא כאלו שהיו מרחק נגיעה מזכייה בסופרבול, ומסכימים שהסיבה העיקרית לכך היא המחאה שלו.
לאחרונה נחשף בתקשורת האמריקאית כי בעקבות פציעה של הקוורטרבק הפותח שלהם, הצוות המקצועי של הרייבנס ביקש להחתים את קאפרניק - אבל הבעלים של הקבוצה סירב לבקשה. מתברר בדיעבד שזה אינו המקרה הראשון והיחיד שבו בעלים של קבוצה בולמים את הניסיונות להחתים אותו, גם לא בתור קוורטרבק מחליף. ברור שהסיבה העיקרית לכך היא החשש מאיבוד קהל ומפרסמים, כאשר גם החשש מהמתח שהמהלך יכניס לתוך חדר ההלבשה ממלא תפקיד במערך השיקולים.
רק לשם פרופורציות, אותה בולטימור רייבנס לא היססה בעבר להחתים שחקנים עם היסטוריה של רצח, אלימות ביתית, שימוש בסמים ועבירות "קלות" כמו נהיגה בשכרות או נטילת חומרי משפרי ביצועים. כעת אנשיה אינם מעוניינים באדם שמעולם לא דבק בו דבר מאותם דברים, אבל כן ביטא מחאה חברתית ופוליטית לא אלימה.
הקלישאה הגורסת שאין לערבב ספורט עם פוליטיקה ככל הנראה נכונה רק עבור השחקנים שבזירה. הרי המדינה, כל מדינה, והקהל בעצמו (כל עוד הדבר עולה בקנה אחד עם השקפותיו), דווקא כן שמחים לערבב בין השניים. מספיק לראות את חגיגות הגאווה הלאומית המתפרצות מכל מדליה אולימפית או את התוגה המשתלטת על מדינה שלמה בעקבות הפסד נבחרתה בגביע העולם בכדורגל כדי להבין את המוסר הכפול. כאמור, גם לקהל מתברר שמותר.
ניתן לדוגמה את האוהדים הניאו-נאצים של נבחרת קרואטיה בכדורגל המנצלים את משחקי הנבחרת כדי לשטוח את דעותיהם המכוערות, או להבדיל את מפגן התמיכה בפלסטינים שהמתין להפועל באר שבע בגלאזגו במהלך משחקה מול סלטיק. בשני המקרים התגובות של הגופים הבינלאומיים היו רפות לכל היותר. אבל לא כן כשהדבר מגיע לספורטאים עצמם.
ההתנגדות באה מכל הכיוונים: מהגופים השולטים בענפים ובתחרויות הגדולות (הוועד אולימפי, פיפ"א, מנהלות הליגות) החוששים למוצר ולהכנסות, מהקבוצות עצמן ומצד חלק מחבריהם של הספורטאים למקצוע, וכמובן גם מחלקים גדולים בחברה. הדרישה המקובלת היא שהם יתעסקו בספורט ולא בפוליטיקה, שירוצו מהר, שיתקלו חזק ובלבד שלא ידונו בשאלות של צדק או מוסר. הרי לשם כך יש לנו פילוסופים או לכל הפחות פוליטיקאים.
היו בעבר ספורטאים, כמו עלי ומראדונה, שהשתמשו בכוח שהשיגו כשחקנים למחאה וקידום של אג'נדות חברתיות ופוליטיות. הם אמנם עשו זאת מחוץ למגרש, ואולי העובדה שהיו גדולים וכישרוניים יותר מקאפרניק הייתה שווה מספיק בשביל לאתרג אותם.
יחד עם זאת, האם קאפרניק חצה קו שאין להרשות לחצות? זו שאלה מעניינת. מעניין לא פחות לשאול אם אנחנו רוצים ואוהבים את הספורטאים שלנו רק "חזקים ושותקים" או שאולי אפשר ואפילו רצוי להכיל ואף לעודד מודעות חברתית ופוליטית אצלם, כשהיא כבר מופיעה. אחרי הכל, הם גיבורי התרבות שלנו.
כאמור, עד זמן פרסום הכתבה קאפרניק עדיין "מוקצה", אך העלילה ממשיכה להתפתח. מספר שחקנים כבר הודיעו שהם מתכוונים להמשיך במאבק במהלך העונה הקרובה ובשבוע הבא ייערך מצעד מחאה מול משרדי הליגה בניו יורק נגד החרמת קולין קאפרניק. הוא זכה לתמיכתו של הקולנוען ספייק לי, שאולי אף יגיע לצעוד. יהיה מעניין לעקוב.
לפנייה לכתב/ת 
