הסרייה A חוזרת - תרתי משמע
הליגה האיטלקית, פעם העשירה והטובה בעולם, פותחת את העונה בסוף השבוע הקרוב. למה מדובר בעונה מיוחדת, והאם היא מבשרת על שובה של האימפריה
ב-2003, אחרי עשור שכלל שתי זכיות ושש הופעות איטלקיות בגמר ליגת האלופות, מילאן ויובנטוס נפגשו באצטדיון החלומות לגמר כל-איטלקי ראשון בהיסטוריה ונראה היה שהליגה לא תאבד את עוצמתה לעולם. ב-14 השנים שעברו מאז השיעמומון ההוא, הופיעו חמש איטלקיות בלבד במעמד הגמר. מילאן הפסידה את הבלתי ניתן להפסדה לליברפול ב"נס איסטנבול" וחזרה לנקום שנתיים מאוחר יותר, פעם אחת הייתה זאת אינטר (ללא נציג איטלקי על המגרש) של ז'וזה מוריניו ובפעמיים הבאות יובנטוס ששברה את שיאי הלוזריות של עצמה כשהצליחה להפסיד בשמונה גמרים שונים. זאת רק דרך אחת להבין את המסקנה אליה מובילות כל הדרכים – הליגה האיטלקית הגדולה הייתה ואיננה עוד.
בתוך הדעיכה האיטית הזאת הופיעו גם הפחתת מספר הנציגות לליגת האלופות מארבע לשלוש, משבר כלכלי במדינה שפגע קשות ביכולתם של בעלי קבוצות להשקיע מחד ובתשלומים שמתקבלים מזכויות שידור וממכירת כרטיסים מאידך, וכמובן פרשת הקלצ'ופולי – שערוריית שיבוץ השופטים שהפילה את יובה לליגה השנייה – דבר שפגע בתדמית הכדורגל מארץ המגף בצורה אנושה. המשמעת הטקטית המופלאה שגרמה למוריניו לצאת מהאימון הראשון באינטר המום המשיכה לדחוף את הנבחרת"על ניוטרל" (כולל הגעה לגמר יורו 2012), אבל ללא בשורה חדשה, כוכב גדול או אופי שהגדיר את הכדורגל האיטלקי במשך עשרות שנים. לתוך כל זה רק צריך להוסיף אלופה שזוכה בתואר ברציפות כבר שש שנים, והרי לכם ליגת כדורגל שלא מעניינת אדם, וזאת ליגה שפעם שלטה ביבשת וממנה הגיע השחקן האחרון שזכה בכדור הזהב לפני שרונאלמסי השתלטו עליו לחלוטין (קאקה ב-2007).
אם שקיעה אירופית הייתה דרך מצוינת לאבחן את שקיעתה של הסרייה A כולה, אולי כדאי לחזור אל האירופית האיטלקית הבכירה כדי להבין שהשקיעה נגמרה. הגיעה עת הזריחה. מילאן, עם שבע זכיות ב-11 גמרים אירופיים, היא המועדון האיטלקי המצליח ביותר מחוץ למדינה, אך הפאר האדום-שחור מצא את עצמו מחוץ לאירופה (ומהמקום החמישי בליגה) בארבע העונות האחרונות. בינואר האחרון הגיעה נקודת התפנית של מילאן, ואולי של הכדורגל האיטלקי כולו – יונגהונג לי, משקיע סיני אלמוני, הצליח לגייס את 740 מיליון האירו הדרושים לקניית מועדון הפאר ומילאן הצטרפה לארבע מועדונים אחרים באיטליה ועברה לבעלות זרה. הדגש הוא על הזהות הזרה, או ליתר דיוק הסינית. מילאן הצטרפה ליריבתה מעבר לכביש, אינטר שבעלותו של זיאנג ז'ידונג הסיני, ויחד הן לוטשות עיניים אל השוק הכי גדול בעולם. כבר לפני כמה שנים הוקדם משחק אחד ביום ראשון לשעה בה האיטלקים רגילים להיות בכנסייה – 12:30 – לטובת הקהל האסייתי שהלך וגדל ככל שההשקעה הסינית בליגה התגברה.
שתי המילאנזיות, אחת בעקבות מסע רכש מאסיבי בקצת למעלה מ-200 מיליון אירו (או ניימאר ומנת פלאפל בשפת העם), מחזיקות סגל עוצמתי ומוכשר שמאיים ישירות על הסקודטו היובנטיני. מילאן עשתה זאת עם השארת דונארומה הצעיר והבוגד-לרגע וצירופם של לא פחות מ-11 שחקני רכש, בראשם לאונרדו בונוצ'י המנוסה, פרנק קסייה הטנק וריקרדו רודריגז, מלך המבשלים של הבונדסליגה. אינטר הגיעה לשם עם תהליך בנייה ארוך יותר – כשלוש שנים, כולל החלפת בעלים – שבסופו מתייצב על הקווים אחד המאמנים האיטלקים הבכירים, לוצ'יאנו ספאלטי, ושם הוא יצפה בשוער-הלא-מוכר-הכי-טוב-בעולם סמיר הנדנוביץ', הקשר הסופתי אנטוניו קנדרבה ומלך השערים הפוטנציאלי מאורו איקרדי.
אליהן צריך להוסיף בגזרת הבעלות הזרה את רומא – קבוצה בבעלות אמריקאית ועם המאמן המבטיח אוזביו די פרנצ'סקו (לשעבר בסאסואולו), מלך השערים של העונה החולפת אדין דז'קו ומלך התאקלים והקעקועים ראג'ה נאינגולן, ובולוניה הצנועה שעברה לבעלות קנדית והצליחה להתייצב בליגה הבכירה.
לצד כל אלה צריך לציין את נאפולי, שתחת בעלות מפיק הסרטים המיתולוגי (ובנו של המפיק המיתולוגי עוד יותר) אאורליו דה לורנטיס הצליחה להתאושש מכל עזיבת כוכב (אדינסון קבאני, היגוואין) או מאמן (וולטר מצארי) ולהישאר בצמרת הגבוהה ביותר של הכדורגל. השנה היא תוכל לשים מאחוריה את טראומת הפציעה של חלוצה הפולני ארקדיוש מיליק ותיתן למאוריציו סארי, הבנקאי שאהב לאמן, הזדמנות לדגדג את האליפות. ועוד לא דיברנו על יובנטוס, סגנית אלופת אירופה, שנראית יותר מושלמת משנה לשנה עם ניהול מקצועי וכלכלי מעורר קנאה ושילוב נכון בין דינוזאורים מעוררי כבוד (בופון, קייליני) לצעירים מעוררי פחד (דיבאלה, פיאניץ'). העלייה בהכנסות מזכויות שידור כתוצאה מ"כיבוש" סין, הוספת הנציגה האיטלקית הרביעית למוקדמות ליגת האלופות בשנה הבאה וההתחזקות המשמעותית של מספר קבוצות שונות שיכולות להביט ליובה בלבן-שחור שבעיניים, הופכות את הליגה שהייתה תחרותית ברמה של בחירות בסוריה, למרוץ של ארבע-חמש טוענות לכתר.
לכל האופטימיות הזאת צריך להוסיף את העובדה שאיטליה, סוף סוף, רואה את האור שבקצה מנהרת המשבר הכלכלי, עם תחזיות צמיחה של אחוז בודד (ויקר) לשנתיים הקרובות, מה שעתיד לרומם את מצב רוחם וכיסם של בעלי הקבוצות ושל צופי הכדורגל במדינה. מאז אותו גמר נורא של 2003 נראית רשימת הזכיות בליגת האלופות פחות כמו הישגיות תחרותית ויותר כמו מבצע ספרים אגרסיבי במיוחד – ברצלונה עם ארבע זכיות בעשר שנים, ריאל מדריד עם שלוש בארבע.
השבוע,התייחס נשיא ריאל פלורנטינו פרס למסע הרכש של מילאן. "מאז ומתמיד התחרות שלנו הייתה עם מילאן", טען ללא בושה אבי אבות הגלאקטיקוס, "גם בשנים בהן אנגליות או גרמניות התמודדו מולנו ישירות". נראה שלא רק איטליה מחכה חסרת סבלנות לתחייתה של הסרייה A, אלא כל אירופה חפצה בתחרות כלשהי מול האימפריות מספרד, או סתם אנשים שהשתעממו והעבירו את הזמן עד שהאיטלקים יחזרו. לפי הקיץ האחרון, כל אותם ממתינים יכולים לנשום לרווחה, נדמה שהליגה האיטלקית אכן חזרה. מישהו מוכן להמר נגד גמר כל-איטלקי נוסף בשנים הקרובות?
לפנייה לכתב/ת 
