כן, סבתא. אני עדיין רווקה. אפשר להתקדם?
נדמה שכמו האנשים ברחוב, גם המדינה מכריחה אותנו להיכנס למשבצות מסוימות, ואם אנחנו לבד, אנחנו הופכים לבלתי נראים. שקופים. לא לכאלו שראויים למשכנתה לזוגות צעירים
"די כבר, סבתא", השבתי בכעס בעודי מעקמת את הפרצוף. זה קרה שנייה אחרי שהיא שאלה אותי בחצי צרפתית-חצי עברית "קומו לה באל, מה עם חבר?", כאילו שזה כל ייעודי בעולם הזה, כאילו כל מה שיש לי להציע מתגמד נוכח השאלה המקוללת הזו והתשובה שתגיע אחריה. זה היה עוד ערב שישי, הזמן הבודד ביותר בשבוע שלי. שנייה אחרי שהגיע המשלוח התיישבתי לאכול מול הטלוויזיה כשהיא דלוקה על ערוץ ויוה, וכמו נכדה טובה העמדתי פנים שאני מתעניינת במה שהוקרן על הצג. אבל סבתוש באמת התעניינה והחליטה לשאול אותי את הדבר שאני הכי שונאת לשמוע.
מרוב עצבים לא הצלחתי לבלוע את הביס כמו שצריך ונדדתי אל הפעם ההיא באיקאה, כשהייתי צריכה להרים את השידה הכבדה שרכשתי ולהניח אותה בעצמי על העגלה. ללא ספק משימה שמיועדת לשני אנשים, בטח שלא לאחת שבקושי מצליחה להחזיק את עצמה. ברגע של תושייה הצלחתי איכשהו לדחוף את קופסאות הקרטון הכבדות ולהעמיס אותן על העגלה. כמובן שהתגובות של האנשים שמסביבי כללו הלם ותדהמה, ובתחושת סיפוק עצמי אדירה התגלגלתי לעבר האוטו.
עד עכשיו אני נגעלת כשאני נזכרת איך הזעתי כשהעליתי בכוחות עצמי את הארגזים הכבדים מהרכב לתוך המעלית, ואז שוב לתוך הדירה, כשכל מה שרציתי היה בכלל לעוף מכאן, בטח שלא להשתקע. זה גם החזיר אותי בחזרה ליום ההוא אחרי שפיטרו אותי מהעבודה, כשהייתי חייבת לברוח. רציתי להזמין דיל לכרתים בלי אף אחד חוץ מקרם הגנה. הוא יגן עליי מהשמש, ואני אגן על עצמי מהמציאות. אבל לא מצאתי אפשרות להזמין חדר רק לעצמי. האפשרות היחידה הייתה חדר זוגי או משפחתי. כאילו שזה לא מתקבל על הדעת שבן אדם אשכרה ירצה לצאת לחופשה עם עצמו.
מגיל צעיר חוזרים ואומרים לנו שזה לא טוב להיות לבד. שמי שלבד הוא דפוק. פריק. אאוטסיידר. שבטוח יש סיבה שבגללה הוא לבדו. אבל אני לבד, ואני גם לא מעוניינת במישהו נוסף מלבדי. ברור שבעבר, כמו עוד הרבה אנשים, רציתי אהבה בכל מאודי וגם חשבתי שזו הדרך לבדוק אם אני אכן שווה משהו. אבל היום אני מבינה שעשיתי את זה רק בגלל שכל חיי גרמו לי להאמין שזה המדד ל"עד כמה הצלחת בחיים האלו עד עכשיו", ושזה וי שחובה לסמן עד גיל 30 גג, כי מהגיל הזה להיות רווקה זה כבר לא מגניב. לא בעיני החברה, לפחות.
זה פוגש אותנו בכל מקום. בחתונה של הבת-דודה, במבט התמוה של המארחת כשאת אומרת לה "שולחן לאחד, בבקשה" ובזלזול של החברה ההיא מבית הספר, שנתקלת בך על רוטשילד ולא מבינה איך ייתכן שאת עדיין רווקה. וזה לא נגמר שם. זה תופס אותי גם בחשיבה על העתיד כשאני הולכת לבדוק דירות שעליי למכור כנראה את אימא שלי כדי לגור בהן.
אני כל הזמן חושבת על זה: מה אעשה כשאהיה מבוגרת יותר וארצה לקחת משכנתה, למשל? הרי זה תמיד "משכנתה לזוגות צעירים". נדמה שכמו האנשים ברחוב, גם המדינה מכריחה אותנו להיכנס למשבצות מסוימות, ואם אנחנו לבד, אנחנו הופכים לבלתי נראים. שקופים. לא לכאלו שראויים למשכנתה לזוגות צעירים. אני לא מבינה מה הקשר בכלל בין הרווקות שלי ובין הטבות במשכנתה. מדוע אני שווה פחות רק כי אין לי בן זוג?
לפני שאנחנו חלק משניים, אנחנו שלם אחד בעצמנו. לפני שאני בזוגיות, אני גפן גיל, בחורה, ישראלית, צעירה שעפה על החיים שלה. אנחנו עוד כל כך הרבה הגדרות לפני שאנחנו הסטטוס הזוגי שלנו, ואנחנו לא חייבים להתייחס ל"טייטל" הזה כאילו שזה הדבר היחידי שיש לו ערך. אני באמת מקווה שיבוא יום ונוכל לראות מעבר לזה, שיבוא יום שבו נבין שכל בן אדם הוא ישות בפני עצמה ולא ננסה להקטין ולהכניס אותו לתוך המשבצת ההיא של "נו, גבר, מה עם חברה?".
משכנתה, איקאה ובתי מלון - את זה יהיה קשה מאוד לשנות, אבל את הגישה שלנו כלפי הסוגיה הזו אפשר לפחות לנסות. אז בפעם הבאה, לפני שאתם שואלים עוד חבר "נו, כבר מצאת מישהי?", נסו להיזכר שהוא קודם כול מישהו בעצמו, בין אם הוא "מצא" בת זוג, ובין אם לא התחיל לחפש בכלל. סבתא קטעה את חוט המחשבה שלי ושאלה "שרי, למה את לא אוכלת?". רציתי לענות ולשתף אותה בכל המחשבות הללו שעברו לי בדיוק בראש, אבל במקום זה פשוט זייפתי חיוך קל ועניתי "סתם, אני כבר לא רעבה".
