מצעד הגדולות של כל הזמנים ב-NBA

אני לא אמתח אתכם ואתחיל מיד מהמקום הראשון: בוסטון של שנות השישים, עם ביל ראסל, ג'ון האבליצ'ק ורד אורבך על הקווים. הקבוצה שהתחרתה בהם, הלייקרס של אלג'ין ביילור וג'רי ווסט, נמצאת גם היא גבוה ברשימה שלי - אבל מול יריבים מרשימים, בוסטון ההיא לקחה 8 אליפויות רצופות ו-11 ב-13 שנים. זו דומיננטיות שאינה נובעת דווקא מאיכות החומר, שהייתה ללא דופי לכשעצמה, אלא מהווינריות של ראסל, שלפעמים היה שביעי ברשימת הקלעים, קלע בינוני מינוס מהעונשין, אבל אחד הריבאונדרים והשומרים הטובים אי פעם. לצד קלעים טובים ממנו, זה הספיק לרצף הארוך והמרשים אי פעם ברמות הללו. הקבוצה מזוהה בעיקר עם ראסל, אך האבליצ'ק היה יותר מסייד קיק ולקח 2 אליפויות גם בשנות ה-70, עם קאוונס וג'וג'ו ווייט.

במקום השני שיקגו של ג'ורדן. בעונת הבייסבול שלו היא השיגה 56 נצחונות בלעדיו, אז זה היה רחוק מלהיות רק הוא. ובכל זאת, אילולא הפרישה ההיא, כנראה שהם היו לוקחים 8 אליפויות רצופות ומשווים את השיא של בוסטון. ג'ורדן היה הגארד הראשון אי פעם לזכות בתואר שחקן ההגנה של העונה, בתרומה הכללית היה יותר דומיננטי מראסל, והוא היחיד אי פעם שהתחרה בדומיננטיות של ווילט צ'יימברליין. הגדולה שלו היא שהתחרה גם בווינריות של ראסל, ולמרות שזה לא היה הקטע שלו, הייתה לו עונה עם יותר מ-40% מהשלוש, כך שהוא היה צלף כמעט כמו קרי, צבר נקודות ללא תקדים עד היום (הוא וצ'יימברליין ליגה בפני עצמה ללא מתחרים), והיה ווינר כמו ראסל, מה שיצר שוב ליגה של 2 ללא מתחרים.

קובי בראיינט וביל ראסל. איפה כל אחד מהם התמקם?(צילום: רויטרס)

בשביל להתקדם למקום הראשון בכל הזמנים הם היו צריכים להתגבר על קבוצה מתחרה מהרשימה, אבל הנמסיס שלהם הייתה יוטה. ג'ורדן נאלץ להמתין בסבלנות עד שהדור שלפניו פינה את מקומו. הוא הובס שנה אחרי שנה ע"י בוסטון האגדית של בירד ולא יכל לה. וכאשר הם כבר פרשו, הוא נכנע גם לבאד בויז. לכן ג'ורדן ראשון כשחקן, אבל את הקבוצה שלו הוא סוחב על גבו רק למקום השני. הסייד קיק שלו, אייר2 סקוטי פיפן, מחוויר אם משוים אותו לביילור שהיה הסייד קיק של ווסט (אולי להפך, תלוי את מי שואלים), או האבליצ'ק של ראסל.

במקום השלישי הלייקרס של מג'יק וקארים. 5 אליפויות בעשור הגדול של כל הזמנים. הפסידו אליפויות לפילדלפיה של דוקטור ג'יי ומוזס מלון ולבוסטון של בירד, כך שזו קבוצה שהאפילה על כמה קבוצות היסטוריות גדולות. זה מגמד את 5 האליפויות של קובי בראיינט, כי מול שושלת השאקובי לא התייצבה שום קבוצה גדולה באמת. קארים היה עוד אחד מהסנטרים הדומיננטיים של דור הדינוזאורים. הוא חבר גם לאוסקר רוברטסון ויחד הם לקחו אליפות, ובכך שמו גושפנקה לכך שהדור של בוסטון בראשות ביל ראסל סיים את תפקידו, ואז הוא חבר למג'יק ויחד הם הקימו את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה.

במקום הרביעי הלייקרס של ווסט וביילור. אמנם בצל של ראסל והאבליצ'ק, אבל נתנו פייט. מה שהכריע אותם היה העומק והעושר של בוסטון שהתייצבה מולם. לא בהכרח יותר כישרון, לא בהכרח יותר קבוצתיות, לא בהכרח יותר ווינריות. מאז לא חזרו המלחמות לרמה ההיא, והליגה חוקקה כמה וכמה חוקים בעניין. במקום החמישי סן אנטוניו של דאנקן ופופו(ביץ'), קבוצה שהתגברה על חוזה הצי של האדמירל רובינסון (שקיצר לו את הקריירה בכמה שנים) ועל מחלתו של נבחר ראשון (שון אליוט), ובמשך 20 שנה הצליחה להיות רלוונטית למרות שנוכחותה המתמדת בצמרת מנעה ממנה בחירות דראפט גבוהות. הם נבנו מבחירות סיבוב שני ועסקאות שאינן מחמיאות (בלשון המעטה) לצד השני. בשנים 1999 ו-2003 הם "עטפו" את הת'ריפיט של שושלת אחרת, שאקובי, שבלי זה הייתה יכולה להתברג גבוה יותר ברשימה. ס"א התגברה על הפרישה המאוחרת של האדמירל והמוקדמת של אליוט, ולקחה עוד 3 אליפויות, ב-2005, 2007 ו-2013.

בחמישייה השניה של כל הזמנים, בלי למקם בתוכה, גולדן סטייט הנוכחית (שעוד מסוגלת להתקדם, אולי אפילו למקום השלישי בכל הזמנים, אך לא נראה שתאיים על שתי הראשונות), בוסטון של בירד, לייקרס של קובי (עם ובלי שאקיל וגאסול) ומיאמי של ווייד, עם ובלי שאקיל ולברון. הרחק מאחורי ארבעת אלו, דטרויט של הבאד בויז ואייזיאה תומאס. ולמה לא יוסטון של האקים, או פילדלפיה של דוק ג'יי? כי הן היו הבלחות חד פעמיות ולא נתנו פייט של ממש לקבוצות שמסביבן.