צ'נינג טייטום: "מתאים לי לנהל מועדון חשפנות"
דמותו של צ'נינג טייטום בסרט "לוגאן לאקי" נחשבת למקוללת, אבל במציאות השחקן דווקא נהנה מהמזל הטוב ששפר עליו. "בכלל לא רציתי להיות שחקן, זה כאילו שהתעשייה מצאה אותי", הוא אומר בריאיון ל-ynet ומודה שהוא מוטרד מכך שעוד לא הצליח להוריד את כל המשקל שהעלה עבור התפקיד: "יש עליי 7 קילו עודפים"
חייבים לדבר על מזל כשמדברים עם צ'נינג טייטום, ולא רק כי סרטו החדש, "לוגאן לאקי", מציג שני אחים שרודפת אותם קללה. מי שגדל בדרום העמוק בארצות הברית והתחיל את הקריירה שלו בעולם הבידור כחשפן ודוגמן - הצליח, בתוך עשור וקצת, להתברג לצמרת שחקני הוליווד, מבלי שבכלל התכוון לכך.
"היה לי מזל מטורף בקריירה שלי כי מעולם לא רציתי להיות שחקן", מספר טייטום בריאיון ל-ynet, המתקיים בלונדון לרגל יציאת הסרט. "בתור ילד תמיד חשבתי שמשחק זה רק שייקספיר ושזה חייב להיות על במה. אהבתי קולנוע וסיפורים, אבל בעיניי סרטים כמו 'הגוניס' ו'לב אמיץ' פשוט צצו משום מקום, לא חשבתי על הדרך שבה עושים אותם. אז למצוא את הדרך שלי לתעשייה הזאת זו תעלומה בעיניי, זה כאילו שהיא מצאה אותי או משהו כזה".
אז לא, הדרך של טייטום לטופ לא הייתה רצופה בכישלונות מפוארים שרק חיזקו אותו, אלא בהזדמנויות מקריות. הוא עבד בתור חשפן במיאמי, ואז סוכן דוגמנות גילה אותו והחתימו על חוזה. משם השתתף בכמה קמפיינים, בקליפ של ריקי מרטין לשירו "She Bangs" ובהופעות אורח זניחות למדי בטלוויזיה. הוא פרץ לתודעה ב-2006 בסרט הריקודים "סטפ אפ", וזה הוביל אותו לתפקידים גדולים יותר בסרטים כמו "ג'י.איי.ג'ו: כוח המחץ" ו"אויבי הציבור" (שניהם מ-2009). אבל הפריצה הגדולה שלו באמת הייתה בסרטו של סטיבן סודרברג, "מג'יק מייק" (2012), על סצנת החשפנות הגברית - שמבוססת על חוויותיו האמיתיות של טייטום.
עכשיו הוא מופיע בסרט נוסף של סודרברג ("אושן 11"), שחוזר לזירה המוכרת עם עוד סרט פשע מקורי, "לוגאן לאקי". שם הוא מגלם את ג'ימי, אב חד-הורי וכוכב פוטבול לשעבר. ג'ימי, שסובל מצליעה, מפוטר מעבודתו ובתגובה מתכנן שוד מתוחכם באירוע מרוץ מכוניות עם אחיו הצעיר (אדם דרייבר), פצוע מלחמה קטוע יד. אליהם מצטרפת אחותם (נכדתו של אלביס, ריילי קיאו) ומומחה לפיצוח כספות (דניאל קרייג) ושני אחיו, הלא מאוד מבריקים בלשון המעטה.
הסרט כולו מתרחש במערב וירג'יניה, היכן שתחרויות יופי לילדות קטנות הן תעשייה מפוארת ואירועי קליעה למטרה לאסלות הם בילוי לגיטימי. טייטום, שכאמור גדל בדרום, יודע דבר או שניים על החיים בערים מסוג זה ויוצא נגד הכינוי הגזעני 'הילבילי' שמקושר לאנשים שם. "האם זה אומר שהבחורים האלה חיים על גבעה? כן. אנשים לא מבינים את זה, אבל מערב וירג'יניה הוא מקום מאוד מרוחק. הערים שם מאוד קטנות והסיבה היחידה שהן התקיימו היא המכרות שם, שסיפקו עבודה. דורות שלמים גדלו שם והקימו משפחות, ואז כשחברות הנפט החליטו לעזוב ולסגור את המפעלים שלהן - כל המשפחות שישבו שם, שאהבו את המקום שבו הן חיו - מצאו את עצמן בלי הזדמנויות ובלי תעסוקה".
גם אתה הגעת ממקום כזה.
"כן, המשפחה שלי עברה הרבה בדרום, אבל ההורים שלי הם ממעמד הביניים. יש לי רגשות חמים למקומות האלה, זה שונה מלחיות בעיר גדולה כי אתה מכיר את הקהילה ואת האנשים. אבל זה יוצר בעיות, למשל כשנסענו לקדם את הסרט בקנטאקי, יצא לנו לבקר במשרדי השריף. יש שם בעיית סמים גדולה, הרבה אופיום וקריסטל מת', כך שהשוטרים מכירים את האנשים שהם עוצרים ואת הילדים שלהם. זה מצב מאוד מורכב ומסובך כי ערים קטנות זה כמו משפחות גדולות, יש הרבה דרמה".
יצא לך לשמוע תגובות של האנשים שם שצפו בסרט?
"לא ממש, כי כשנסענו לקדם את הסרט בעיקר עשינו רוד-טריפ - לא הקרנו אותו, פשוט טיילנו. אבל אני סקרן לראות מה הם יחשבו, כי זה סרט כיפי על מקום שזמנים קשים עוברים עליו, ואני לא חושב שהתעסקנו בזה בכבדות או שתיארנו את האנשים שם כאומללים. בסופו של דבר כשמבקרים במקומות האלה באמת מגלים שהאנשים שחיים שם אוהבים את הבית שלהם וגאים בו. הם לא רוצים לעזוב, הם רק רוצים הזדמנויות וקצת תקווה. חוץ מזה זה סרט על גנבים שלוקחים כסף מתאגיד ענקי, זה כיף".
את הגוף החטוב שהיה לו בימי "מג'יק מייק" הוא החליף בכרס בירה לצורך הסרט, והיא ניכרת על גופו גם שנה לאחר הצילומים. "סודרברג לא אמר לי שאני צריך להעלות במשקל, אבל הבנתי את זה בעצמי. לדמות שלי יש צליעה - בעברו הוא היה שחקן פוטבול בקולג' והוא פרש אחרי שנפצע בברך - הנחתי שהוא לא אתלטי, והוא גם עובד מאוד קשה במהלך היום ואז הולך לשתות בירה בלילה. ככל שהצילומים התקדמו העליתי יותר ויותר במשקל, רק מלחיות כמו ג'ימי לוגאן. הייתי אומלל מלהיות כל כך גדול - כבר הורדתי יותר מ-13 קילוגרמים, נשארו לי עוד 7 עודפים".
איך סודרברג השתנה לאורך השנים?
"כולנו משתנים, אבל אני לא חושב שהוא השתנה בגישה היצירתית שלו. זה לא מקרי שרוב השחקנים שעבדו איתו עשו את העבודה הטובה ביותר שלהם בסרטים שלו. הוא לא מנהל אותך, הוא כן מנחה אותך - אבל כמעט כמו יד בלתי נראית. הוא גורם לך לעשות את מה שהוא רוצה שתעשה אבל בצורה שמעצימה את השחקן. הוא מעולם לא ישב איתי והעיר לי הערות כמו 'מה המטרה שלך בסצנה הזאת'.
"אדם (דרייבר) שאל אותי לפני הצילומים אם הוא הולך להיות במאי מציק. אמרתי לו: 'אם הוא לא מדבר איתך, שיחקת אותך. זה אומר שהוא אוהב את מה שאתה עושה'. לדעתי הוא בעיקר אוהב להסתכל על שחקנים מכניסים חיים לדמויות שלו, כך שהוא יכול להתעסק בדברים אחרים כמו בימוי וצילום".
טייטום לא מנסה למצוא הקבלה לדמותו חסרת המזל של ג'ימי לוגאן בסרט לחייו, אלא פשוט מבין את מצבו. "אני חושב שזה מאוד מתסכל לחיות במקום שבו כל הזמן יכולים להחליף אותך וכל אחד יכול לעשות את העבודה שלך", מתייחס טייטום לעובדה שבתחילת הסרט מפטרים את ג'ימי במחי יד. "אני מניח שזה יכול לקרות גם לי, אבל לשמחתי אני לא עובד מתחת לאדמה".
מתי הייתה הפעם הראשונה שהחשבת את עצמך לשחקן?
"לדעתי זה הגיע בשלב מאוד מאוחר בקריירה שלי. התחלתי ללמוד איך משחקים באודישנים לתפקידי ניצבות עם משפטים כמו 'תן לי את הכסף שלך!', אבל זו לא דרך ללמוד משחק. אחר כך קיבלתי כל מיני עבודות, והיו לי מורים נהדרים שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום.
"אני באמת מרגיש בר מזל, הנה סיפור שייתן פרופורציה: בדיוק פתחנו מועדון חשפנות בשם 'מג'יק מייק' בווגאס. אם היו אומרים לי בגיל 18 שיהיה לי מועדון חשפנות הייתי מאמין לכך הרבה יותר מאשר שהיו אומרים לי שאהיה שחקן הוליוודי. כי כן, הייתי יכול לראות את עצמי כבעלים של מועדון כזה, זה נשמע כמו משהו שהיה מתאים לחיי - לפחות אני מחזיק במשהו".
כל הסרט מתעסק במזל ובקללה של משפחת לוגאן, לך יש קמעות?
"יש לי מספר מזל, 33. זה היה המספר של אבא שלי כשהוא שיחק פוטבול וגם המספר שלי. אני רואה אותו פעמים רבות בחיי, לפעמים במקומות מוזרים. אני לא יודע מה זה אומר - אולי שיש מלאכים סביבי".
לפנייה לכתב/ת 
