דברים שלמדתי מנחש צפע
אם לא נכריח את עצמנו לעשות את מה שקשה לנו, שוב ושוב ושוב - נאבד את היכולת לעשות אותו. זה מה שלמדתי אחרי שנחש צפע הכיש אותי
אין רגע דל: בשבוע שעבר הכיש אותי נחש צפע. כן, ברצינות, צפע. איך זה קרה לי? הנה כך. בגינה של הבית שלנו במבשרת יש חומת אבן, ועליה צומחת גפן. בשריפה של השנה שעברה נשרפה גם הגפן הזאת, אבל מאז היא התאוששה יפה. הגיע הזמן לטפל בה ולסדר מחדש את הענפים שלה. וזה מה שעשיתי, יום אחד אחרי הצהריים בשבוע שעבר. ואז, כששלחתי את יד שמאל שלי אל מאחורי העלים, סמוך לחומה, הרגשתי דקירה. לא קטנה ולא גדולה, דקירה בינונית כזאת. לא משהו מיוחד.
מוזר, אמרתי לעצמי כשמשכתי את היד בחזרה, הרי אין קוצים על גפנים. לקח לי רגע קצר להבין מה אני רואה כשהסתכלתי על הקמיצה של יד שמאל. היו עליה סימני נשיכה של שיניים קטנות, ושתי טיפות דם מקדימה. זה הכול. ואז, כשהסתכלתי על חומת האבנים, ראיתי אותו, אולי לשנייה, לפני שהחזיר את ראשו לתוך החור שממנו הגיח.
לא היה לי מספיק זמן לזיהוי מדוקדק, אבל זה היה נחש, והוא נראה לי כמו צפע. בשלב הזה עדיין הייתי ממוקד וצלול. חשוב לקחת זמנים. הסתכלתי בשעון. רבע לשש. רצתי הביתה, הוצאתי גומיה ממגירת המטבח, כרכתי אותה בזריזות שלוש פעמים סביב הקמיצה שלי כמו טבעת נישואין מאולתרת, וביקשתי מאשתי שתיקח אותי להדסה עין כרם.
נכנסתי למיון בהליכה, נרשמתי באשנב, ונשכבתי בנחת על מיטה מספר 24. כשהאחות הציעה שאוריד את הגומיה מהאצבע חייכתי באדיבות. כן, אמרתי לה, אני יודע שלא ממליצים לשים חסם עורקים אחרי נשיכת נחש. אני רופא, ואפילו עובד כאן בהדסה. אבל כדאי שנהיה מוכנים עם האנטי-סרום לפני שנוריד את החסם, לא? בקיצור, התנהגתי כמו קצין וג'נטלמן, קר-רוח ורגוע, יותר רופא מחולה. ואז זה נגמר.
את מה שקרה אחר כך אני זוכר בצורה פחות מפורטת, ואולי יותר טוב ככה. כשהורידו לי בזהירות את הגומיה מעל האצבע, והדם חזר אליה, הרגשתי בבת אחת את כל הכאבים שלא הרגשתי בחצי שעה הקודמת. נדמה לי שצעקתי, וזאת היתה רק ההתחלה. כי תוך דקה או שתיים הרגשתי חולה מאוד. זה היה הכי חולה שהרגשתי בחיים שלי, ואני חי כבר הרבה שנים. הרגשתי סחרחורת, התנשמתי, הקאתי שוב ושוב, ומצאתי את עצמי עושה עוד דברים שהשתיקה יפה להם. בשלב הזה כבר היו בי שתי אינפוזיות, סביב המיטה עמדו כמה מאנשי צוות המיון והביטו בי בדאגה, ואת הדיון על כמה אנטי-סרום לתת לי, כמו את האשפוז שלי בטיפול נמרץ, אני זוכר באופן חלקי ביותר.
השתחררתי מבית החולים יומיים לאחר מכן, בריא ושלם פרט לאצבע נפוחה ויד שמאל בצקתית וכואבת. המליצו לי לגשת מיד למרפאת ריפוי בעיסוק, ולהתחיל שם טיפול. ואז שמעתי מושג שהכרתי, אבל לא חשבתי עליו מעולם ליותר מכמה דקות: "אי-שימוש נלמד", ובאנגלית - "Learned non-use".
"אי-שימוש נלמד"
אחד הסיבוכים השכיחים אחרי הכשות צפע, כך למדתי בשבוע שעבר, הוא אובדן כושר התנועה באצבע וביד הפצועה. ארס הנחש לא גורם לשיתוק לאורך זמן, אבל הכאבים - כן, ועוד איך. בגלל שכל תנועה כואבת, אנשים מתרגלים מהר מאוד "להגן" על הגפה שנפגעה, לא להזיז אותה, ולהסתדר בלעדיה. תוך זמן קצר מאוד ההרגל הזה הופך לטבע, וכושר התנועה של הגפה מצטמצם.
"אי-שימוש נלמד" הוא תופעה שכיחה מאוד. הוא מתרחש לא רק אחרי הכשות נחשים אלא גם בעקבות אירוע מוחי, כחלק ממחלת פרקינסון, כסיבוך של מחלות כאב מסוימות, ועוד. "אי-שימוש נלמד" הוא תמיד נבואה שמגשימה את עצמה, וזה לא טוב. לפני כ-15 שנים החל חוקר בשם אדוארד טאוב (Taub) לבחון את התופעה בבעלי חיים, והתגליות המדהימות שלו חוללו מהפכה במקצועות השיקום.
טאוב מצא שהשינויים שמותיר אחריו אי-שימוש נלמד מתרחשים גם במוח: בקליפת המוח של כל אחד מאיתנו ישנם אזורים שתפקידם להפעיל את שרירי הגוף, והם מאורגנים בצורה מסודרת מאוד, כמו מפות. פעם חשבו שהמפות האלה קבועות, והן כמעט ואינן משתנות אחרי הילדות, אבל טאוב גילה שזה לא נכון. מספיקים רק כמה ימים של אי-שימוש כפוי או נלמד כדי שהמפות האלה ישתנו, גם אצל מבוגרים, וגם כשלא קיימת מגבלה אמיתית על התנועה. ומי שלימד את עצמו לא להשתמש בגפה שלו, יהיה לו קשה מאוד ללמוד להשתמש בה מחדש.
אי-שימוש נלמד הוא דוגמה לעיקרון שיש לו חשיבות אדירה, לא רק בשיקום גפיים אחרי הכשת צפע, אלא גם בחיים עצמם: "תשתמש בזה או שתאבד את זה" - "Use it or lose it". טאוב גילה שקיימת שיטה פשוטה ויעילה למנוע אי-שימוש נלמד בעקבות נזק לגפה: כל מה שצריך זה לשים בגבס את הגפה השנייה. כן, את השנייה, הבריאה.
ומה יעשה מי שלא רוצה לשים גבס על גפה בריאה (ומי רוצה דבר כזה)? התשובה היא שאותו אדם צריך ללמוד להילחם בכאב. הוא חייב למתוח שוב ושוב את גבולות הסיבולת שלו. הוא צריך להתאמץ ולעשות את מה שקשה לו - להפעיל בכוח ובכאבים את הגפה הפגועה. אחרת הקשה יהפוך לבלתי אפשרי, והגפה הכואבת תהפוך תוך זמן קצר לגפה משותקת.
נדמה לי שיש כאן לקח לכולנו, לקח לחיים עצמם: אם לא נכריח את עצמנו לעשות את מה שקשה לנו, שוב ושוב ושוב - נאבד את היכולת לעשות אותו. זה נכון לגבי כושר גופני, ואת זה כולם יודעים. אבל זה נכון גם לגבי כושר שכלי, וזאת אחת הסיבות שבגללן אני חושב שפרישה לפנסיה היא לעיתים קרובות סכנת נפשות והזמנה לדמנציה.
וזה נכון, לפי דעתי, גם לגבי היכולת לאהוב ולחמול. מי שמרגיל את עצמו להסב את מבטו ולא לראות את החלש, את המופלה, ואת מי שאין לו - האיש הזה יפתח כתם עיוור בתוך נפשו, והכתם העיוור הזה רק ילך ויגדל. אפשר לקרוא לזה התקרנפות, אבל אפשר גם לקרוא לזה "אי-שימוש נלמד". ואת כל זה למדתי מנחש צפע.
לפנייה לכתב/ת 
