"היירספריי": לא נופל מהפקות בברודוויי
כשאדם יושב באולם תיאטרון אחרי יום מעייף ומחייך במשך שעתיים וארבעים - סימן שמשהו טוב התרחש. עם כוריאוגרפיה מצוינת, תלבושות מרהיבות ובעיקר קאסט שהתעלה על עצמו - המחזמר "היירספריי" הוא המרענן הרשמי של סוף הקיץ
המחזמר הזה הוא בעל פוטנציאל של קיטש רדוד ולעוס כמו מסטיק בזוקה שמתפוצץ על הפנים. כל כך הרבה נקודות שעלולות להיות ורודות קצת יותר מדי, טיפשיות או תיכוניסטיות. הרי בסופו של דבר סיפור המסגרת עוסק בתלמידי תיכון הרוקדים את דרכם כל הדרך אל התואר "מיס היירספריי" בתחרות בתוכנית טלוויזיה. אבל ההפקה לא נופלת אל המקומות האלה כלל וכלל. במקום זאת היא מגישה לקהל שעתיים וארבעים של מחזמר מושקע, ברמת גימור גבוהה מאוד, כזו שלחלוטין - ובלי לדשדש מאחור - מתכתבת עם הסטנדרט של ברודוויי.
טרייסי (רוני מרחבי) היא שמנמונת, לא בדיוק עונה על מודל היופי המקובל ובטח שלא על הדרישות להופעה בטלוויזיה. למרות זאת, ולמורת רוחה של וואלמה (טלי אורן), מפיקת התוכנית המרשעת המקדשת את האסתטיקה והרזון (ולובן העור), היא מגשימה את חלומה ומתקבלת לתוכנית הריקודים המצליחה, ואף מתאהבת בכוכב התוכנית לינק לארקין (עידו רוזנברג). עם אימה (איציק כהן), אביה (עידן אלתרמן) וחברתה הטובה (משי קלינשטיין), שמלווים אותה לאורך הדרך, היא פוגשת בבחור שחור בשם סיוויד (מתן און ימי), באחותו (עתליה פירס) ובאימם (רודי ביינסין) – ומתברר לה כי הקבלה לתוכנית חסומה בפניהם בשל צבע עורם. טרייסי מחליטה לארגן הפגנה נגד אפליית שחורים בתוכנית ולהפוך אותה למעורבת לשחורים וללבנים. בסופו של דבר - היא מצליחה לעשות היסטוריה.
יש משהו פשוט מאוד ב"היירספריי", שהופך אותו למרענן הרשמי של (תחילת סוף) הקיץ: הוא גורם לצופה לחייך לכל אורכו. מין חיוך נעים ומרוצה. מדובר פה במוצר תיאטרוני טוב מאוד, כזה שיש בו שלל נקודות חוזק: הומור - ולעיתים אף הומור עצמי - שזור לכל אורכו בצורה נכונה, תלבושות מרהיבות (מאיה מידר מורן), תאורה (קרן גרנק) ותפאורה (במבי פרידמן) שראויות לציון, עיבוד מצוין לעברית של דניאל אפרת, כוריאוגרפיה מאת עומר זימרי ששמור לה מקום של כבוד, ומעל הכול – ברובו המכריע – ליהוק משובח של שחקנים שכל אחד מהם הוא מסחטת פוקוס בפני עצמה, עד שקשה להחליט לאן להסתכל קודם. בעיקר יש להזכיר את טלי אורן בהופעה יוצאת מן הכלל, איציק כהן שגונב את ההצגה בתפקיד התפור למידותיו, עידן אלתרמן שובה הלב (המבצע יחד עם כהן דואט זכיר במיוחד), מתן און ימי מלא הכריזמה, רודי ביינסין שמפגינה יכולות קוליות מרשימות, עידו רוזנברג עם דמות הומוריסטית ונוכחות בימתית מדויקת וכמובן רוני מרחבי, שמתוך האלמוניות היחסית שלה מחזיקה על כתפיה את התפקיד הראשי בטבעיות בלתי מתאמצת ובכישרון גדול.
ניכר שמדובר בהפקה מתוקצבת היטב, הדבר זועק מן הפרטים הגדולים והקטנים כאחד. נראה גם שהצוות כולו הספיק לעשות עבודה יסודית, והתוצאה בהתאם, על אף שמדובר רק בהצגת הפרמיירה והדרך עוד ארוכה. יש לציין שהפקות כאלה, המשתרעות על פני שלוש שעות כמעט, כדאי שיחלו בשעה מוקדמת יותר ולא ב-21:00 בואכה 21:10, כשהעייפות מאיימת להשתלט.
בסופו של דבר משמח לראות במחוזותינו אסופה כזו של בחירות נכונות על הבמה – שיחד מצטרפות למחזמר שמזכיר לאוהבי הז'אנר, בצבעים עזים, למה התאהבו בו לראשונה. אז כן, מותר להתענג.
