"חוף הים של ירושלים": נסיון לנחם את הקורא הישראלי

החל משם הספר - "חוף הים של ירושלים" - וכלה בשמות הנפשות הפועלות בו (אניטה שבתי), קובץ הסיפורים הראשון של עידו גפן, בוגר סדנת הכתיבה של הוצאת כנרת זמורה־ביתן, משופע בפרדוקסים ובאוקסימורונים. תפקידם ברור: כדי לבחון מחדש את המציאות הישראלית השקועה במיליטריזם ובשכול, בסחרור הייטקיסטי, במרוץ כלכלי ובמשבר אידיאולוגי, יש לתעתע בה, להרחיק בה לכת, לבחון אותה מנקודת התצפית של ה"הזרה", וכך להתנער מהמובן מאליו ולעבד אותו מחדש.

מבדה של מציאות חלופית למחצה

גפן אימץ אפוא את דמיונו ובדה מציאויות חלופיות למחצה, ובהן קשיש מתגייס לגולני עם מות אשתו, במסגרת הטבה פוליטית שסחט רפי איתן בימי מפלגת הגמלאים; צעיר מבולבל יוצא למסע הקלאסי של "אחרי צבא", אך במקום דרום אמריקה הוא מטייל בגלקסיה כולה; זוג צעירים, ממאוכזבי המחאה החברתית, מעמידים פנים שהיגרו לברלין ומעלים תמונות מפוברקות לפייסבוק מביתם בחדרה; ובורגני מדשדש עובר עם משפחתו לחוות בודדים בדרום ומהרהר בסטארט־אפ של שיתוף זיכרונות. אלה ואחרים אף מצטלבים זה בזה בין הסיפורים, וחולקים אותה חיבה לחישובים סטטיסטיים, לתיאוריות על נקודות, למדע פופולרי ולהרהורים כמו־פילוסופיים ("בשיחות חסרות משמעות שכאלה התחשק לה לפעמים להשחיל שאלה כמו 'אתה מאמין באלוהים?' או 'מה חלמת להיות כשהיית ילד?'").

ניר ברעם ואופיר טושה גפלה כבר עסקו בגבול שבין מציאות לפנטזיה ישראלית בספריהם "מחזיר החלומות" ו"עולם הסוף"; וים ונדרס יצר סרטים על קריאת מחשבות ועל שיתוף חזיונות דמיוניים; האחיות ואשובסקי בודקות בקולנוע ובטלוויזיה את הקשר בין הריאליסטי לקוסמי; ואחת מסדרות הטלוויזיה הבולטות של השנים האחרונות היא "מראה שחורה" של צ'רלי ברוקר, שבחנה השפעה של מצבים טכנולוגיים קיצוניים על התודעה האנושית. על פי אותו עיקרון מציב גפן בפני הקורא מעין "מראה כחול־לבן". הרעיונות שהנחו אותו מעניינים על פי רוב ומעידים על הבנה של האבסורד הישראלי, אלא שבניגוד ליצירות הנזכרות למעלה - יצירות ששולטים בהן יסודות אסתטיים מרהיבים, פראות יצירתית ואלימות מבהילה - המראה של גפן אינה אלא מראת צד של סקודה באיילון, המגדילה לנוסע את הנוף המוכר לעייפה. כך, למשל, סבתו של המטייל בגלקסיה מאיצה בו להירשם ל"יוניברסיטה"; הסבא מיחידת גולני הבדיונית יוצא למבצע בסגנון חסמב"ה; והבורגנים מחוות הבודדים עם בתם המנותקת מזכירים את הסדרה "פלפלים צהובים".

כל הפירוטכניקה הרעיונית מתנקזת אם כן אל אותה קרקע ישראלית חרושה, בלי המסתורין וההרהור האופייניים ליצירות סוריאליסטיות. גם העברית של גפן נטולת סגנון או עמדה, כאילו אין ברצונו להכביד על הנשקף מסיפוריו בברק אמנותי, וכל תפקיד השפה הוא קידום העלילה ודחיפת הדמויות במעלה הסיפור. השפה מתעצבת אך לרגע בסיפור "אניטה שבתי", כשהיא מדוברת מפיה של אישה "פשוטה" ובורה, כלומר, עוד ייצוג מוכר של אותו "אחר" בלתי נמנע.

אך בעוד הישראליות העכשווית נוטה לייאש את רוב נתיניה, גפן מבקש בסופו של דבר לנחם את הקורא הישראלי, לשאול "מה קרה לנו?" עם סמיילי קטן בצד. כך קורה שמוקדן מוצא אוזן קשבת אצל מטלפנת אלמונית, זוג קשישים שוכבים על החול ומניעים שם את ידיהם כמו ילדים בשלג, ואח שכול מצליח לתפוס את הזמן למען אחיו, פשוטו כמשמעו.

נקודת אור ניצנצה לי בסיפור קצר אחד, הדחוק אל סוף־סופו של הספר. שם הסיפור, "לנון בתחנה המרכזית", בישר על עוד תעלולים אוקסימורוניים, אבל לרווחתי התגלה שם סיפור יפה עד מאוד על ילד בשם ארווין, שחי עם אמו, מהגרת לא חוקית דוברת אנגלית, בשוליים הסהרוריים של התחנה המרכזית בתל־אביב. בסיפור הזה גפן מדומם מנוע ומניח רגע לרעשי הטכנולוגיה והבדיונות. בשקט ובתשומת לב הוא מספר על מסעו של ארווין בתחנה המרכזית יחד עם חיית המחמד שנפלה לידיו, ספק ארנבת ספק אוגר. יחסו של ארווין אל החיה הקטנה נע מהחומל לאכזרי, בלי שיירתם לאיזו מסקנה מוחצת על הורות לעומת קריירה או קדמה לעומת אותנטיות. הפזילה הצידה, אל מה שנמצא מעבר לשבטיות הישראלית, משחררת את גפן מנטייתו אל הגלגלצי ומגביהה אותו אל ליריות מסקרנת ואל ממד של הפשטה, שחסרים כל כך בסיפורים האחרים.

על גב הספר מוגדר גפן, לא בלי שמץ יומרנות ומאמץ, כ"כותב מוכשר וכריזמטי כמו שמזמן לא פגשתם". ואמנם, רוב הכותבים בשנות ה־20 לחייהם עדיין

רחוקים מלפרסם ספר בהוצאה מרכזית ולזכות בהכרה. דווקא פגשתי כמה וכמה מהם. אם גפן בן ה־25 נמנע באדיקות מכתיבה על משיכה מינית, סקס וסמים, הרי שבני גילו כותבים על מיניות וסמים בלי מבוכה, בטבעיות מוחלטת, בישירות מרשימה. אם בספרו של גפן אנשים מפחדים להידבק באיידס בגלל טרמפ רגעי להומלס, הרי שבני גילו של גפן כותבים על פחד מאיידס בדמם שלהם. ואם אצל גפן כולם שומעים פינק פלויד ואהוד בנאי, הרי שבני גילו כותבים על הבלאק ליפס ומוחמד עבד אל וואהב. יפה, אם כן, שהוצאה גדולה בוחרת לפרסם קובץ ביכורים של כותב צעיר שגדל בין שורותיה, אבל יש לקוות שכשייעשה כך להבא, יידעו אותם עורכים לזהות גם רעננות אמיתית - אפילו אם היא בוטה ומאתגרת - ולטפח כותבים מוכשרים לא פחות וכריזמטיים לא פחות.

חוף הים של ירושלים, עידו גפן, כנרת זמורה־ביתן, 320 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".