נישואי פשרה או חיי אהבה: במה תבחרו?
רוב האנשים עדיין מחכים לאביר על הסוס הלבן או לנסיכה הקסומה שיופיעו פתאום יש מאין ויגרמו ללב שלהם לקפוץ ולרקוד. הרווקים טוענים שהם לא מוכנים להתפשר, והנשואים תוהים לא פעם אם הם התפשרו בבחירתם. אבל אולי העיסוק ב"פשרה" הוא בכלל לא העיסוק הנכון? דעה
אתמול בערב סיימתי לעבוד מוקדם, נכנסתי למיטה, הדלקתי את הטלוויזיה ובחרתי לצפות באחת הקומדיות הרומנטיות שאני שומרת בדיוק לערבים כאלה. שעה וחצי הייתי דבוקה למסך בתחושה של עונג צרוף, קצת כמו מסוממת. כשהסרט הסתיים, התבוננתי בעצמי מן הצד ברגע של הארה ונדהמתי מהחיוך האידיוטי שהיה מרוח על הפנים שלי. "באמת?!" שאלתי את עצמי, "אפילו היום, אחרי כמעט 17 שנות נישואים ויותר מעשור כיועצת ומטפלת זוגית, את עדיין נשבית בקסמי הקיטש המתקתק הזה? את הרי יודעת שדברים כאלה לא באמת מתרחשים במציאות", אמרתי לעצמי בטון נוזף וניסיתי להשתחרר מן החיוך המטופש שהמשיך לדבוק בי.
אז נכון, זו לא בשורה גדולה שהחיים אינם קומדיה רומנטית מתקתקה, ולכאורה כולם יודעים את זה, אבל בפועל רוב האנשים עדיין מחכים לאביר על הסוס הלבן או לנסיכה הקסומה שיופיעו פתאום יש מאין ויגרמו ללב שלהם לקפץ ולרקוד ולבטן שלהם לפרפר ולסעור. זאת הסיבה שכאשר אני שואלת פנויים ופנויות מה הם מחפשים בזוגיות, אני שומעת כמעט תמיד את המילים: "אני רוצה להתאהב ואני לא מוכנה להתפשר", וכשאני מדברת עם גבר או אישה שהתחתנו כבר או נמצאים בזוגיות מחייבת, אני שומעת לא פעם את התהייה: "האם היא האחת שלי? האם לא התפשרתי?".
מי אמר פשרה ולא קיבל?
אז אולי הבשורה הגדולה שלי היא שאין דבר כזה "נישואי פשרה". יש אנשים שמרגישים שהם התפשרו (ולצערי אלה הם הרוב), ויש אחרים שאינם מרגישים כך, ובעצם – עושים כל מיני דברים כדי שהם לא ירגישו כך. כי אנשים מתחתנים מכל מיני סיבות: חלקם מתאהבים ומרגישים שפגשו את האביר או הנסיכה שלהם, חלקם בוחרים זה בזה כי הם חושבים שהם מתאימים או כי הם מסתדרים ממש טוב, חלקם חוששים לאבד זה את זה למרות שהם כבר לא מאוהבים, וחלקם מרגישים שהזמן דוחק, הביציות נגמרות, או שכל החברים שלהם כבר התחתנו ורק הם נותרו מאחור.
למרות שיריית הפתיחה של כל זוג היא שונה, התהליך שהם עוברים במהלך החיים עלול להוביל כל אחד מהם בדיוק לאותה שאלה קשה ומרה – "האם התפשרתי?". זוגות שהתחתנו מאוהבים ואהבתם דוהה עם הזמן - דומים מבחינה זו לכל הזוגות האחרים שהתחתנו מכל סיבה אחרת. כולם מתמודדים עם אותם קשיים. כולם נתקלים במצבים ואירועים שהם לא ידעו לצפות מראש (עם הילדים, המשפחות, החברים או המשכנתה), כולם מתעייפים ומשתעממים לפעמים, מצפים ומתאכזבים, כועסים ונפגעים, מרגישים דחויים ומתרחקים. השאלה היא רק של מינונים, גישה ואופן ההתמודדות.
רוב הזוגות אינם יודעים כיצד להתמודד עם התחושות הללו, ולכן רובם מתחילים לתהות אם הם בחרו נכון ואם יש אולי מישהו אחר מעבר לאופק (או באחד מאתרי ההיכרויות) שעשוי להתאים להם יותר, לרגש אותם יותר, לגרום ללב שלם לרקד ולקפוץ ולבטן שלהם לפרפר ולסעור. ככה זה, זהו טבע האדם, וזוהי בדיוק הסיבה שאני רוצה לערער על המושג הזה, "נישואי פשרה". כי תהיה הסיבה שבגינה בחרו בני הזוג להתחייב זה לזה אשר תהיה, האופן שבו הם מנהלים את הזוגיות שלהם הוא שיהפוך את הנישואים שלהם לנישואי פשרה או לנישואים מהאגדות. כמובן שתמיד יש יוצאים מן הכלל - אנשים שלא מתאימים זה לזה וכדאי שלא יחיו ביחד, או הפתעות בנישואים שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתן היא לפרק את החבילה.
אבל במקרים רבים פשרה בנישואים היא רגש המבוסס על המחשבה השגויה ש"לא בחרתי נכון" או ש"התחתנתי מהסיבה הלא נכונה". המחשבה הזו, כאשר היא צצה פתאום, לפעמים אפילו רק בלא מודע, מתחילה להתגלגל כמו כדור שלג ולזרוע הרס בלב ובנשמה. ומתוך המחשבה הזו מתחיל לעלות רגש חמוץ של אכזבה או כישלון, לפעמים של ייאוש והרבה פעמים של קנאה. "אצל אחרים זה יותר טוב", "החברות שלי יותר מאושרות ממני", "תראי איך אחרי 20 שנות נישואים הם עדיין מחזיקים ידיים או מתנשקים", אומרות לי המטופלות שלי על זוגות אחרים, ואילו בפועל ההבדל בין הזוגיות שלהן לזוגיות של אלה שהן מתבוננות בהם מן הצד - שונה ברוב המקרים רק בגישה ובאופן ההתמודדות.
בין התמודדות בונה להרסנית
מה שהופך בסופו של דבר נישואים לנישואי פשרה הוא האופן שבו ניגשים לבעיה והאופן שבו מתמודדים איתה. התמודדות הרסנית, למשל, תטפח מחשבות המקטינות את אופי הקשר, את בן הזוג או את הסיבות לבחירה בו. התמודדות בונה, לעומת זאת, תתייחס אל הזוגיות בזמן הווה ועם הפנים לעתיד. השאלה המאפיינת התמודדות הרסנית היא "למה בחרתי בו, והאם לא יכולתי לבחור טוב יותר". השאלה המאפיינת התמודדות בונה היא "למה אני בוחרת בו היום, ואיך אני יכולה להפוך את הזוגיות שלי איתו למספקת ומתגמלת יותר".
בהתמודדות הרסנית אנשים מספרים לעצמם שהם נשארים ביחד בגלל נוחות וביטחון, בגלל הילדים, בגלל הכסף או בגלל החשש להודות בכישלון. בהתמודדות בונה הם אומרים לעצמם שהם נשארים ביחד כי הם רוצים לצמוח ולהתפתח יחד ומוכנים ללמוד כל יום מחדש דרכים חדשות לאהוב ולבטא אהבה זה כלפי זה. הגישה הבסיסית בהתמודדות הרסנית היא ביקורתיות וטינה. הגישה הבסיסית בהתמודדות בונה היא רצון טוב ונכונות להשקעה. הנטייה הבסיסית של אלה הבוחרים בהתמודדות הרסנית היא לתרץ, להאשים, לחכות ולקוות. הנטייה של אלה הבוחרים בהתמודדות בונה היא למצוא פתרונות ולעשות.
אז לפני שאתם שופטים את עצמכם ואת הנישואים שלכם בסטנדרטים של הקומדיות הרומנטיות שאתם צופים בהן - ומחליטים שאתם חיים את הפשרה במקום את החלום, אני מזמינה אתכם ליצור את הסטנדרטים שלכם לזוגיות של אהבה וליצור לעצמכם חלום על חברות, אינטימיות ותשוקה, שהוא גם חלום בר הגשמה.
מאחלת לכם חיים של אהבה והגשמה,
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת "שיחה שנוגעת", אימון וייעוץ אישי זוגי ומשפחתי, טיפול רוחני וסדנאות.
