נבחרת הכדורגל איבדה את הנשמה
בשנים האחרונות ישנה הרגשה שכל אחד שכובש שני שערים או משחק בקפריסין או בבולגריה מוזמן לנבחרת. זה לא נראה רציני. פעם, כשהייתי הולך לראות משחק של הנבחרת, ידעתי ב-90 אחוז מהמקרים מי ישחק. היום? לא רק שאני לא יודע, אני גם בקושי בקיא בשמות
זכורה לי הפעם הראשונה שצפיתי במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל. כמובן שמדובר בעידן של הערוץ הראשון (והיחיד). זה היה משחק שמרוב שהתלהבתי ממנו, הייתי בטוח שאנחנו נבחרת מובילה בעולם. המשחק היה נגד ליברפול, עם אבי רן ז"ל בשער. איזה משחק של אבי רן! לפני כן עוד ראיתי משחקים שלו במדי מכבי חיפה בליגה, אבל כילד (הייתי בן 8) המשחק המושלם שלו מול קבוצה כמו ליברפול נתן לי הרגשה שנולדתי במדינה עם נבחרת רצינית. ואז כעבור שבועיים ראיתי שיורם ארבל מודיע בשידור חי שאבי רן נהרג בתאונה ימית בכנרת. עד היום אני מנסה לנחש איזו קריירה יכולה הייתה להיות לו, כשעוד באותו הקיץ עלו שמות של קבוצות שהתעניינו בו: מנצ'סטר יונייטד, טוטנהאם וליברפול.
כעבור שנתיים (בשנת 1989) נבחרת ישראל שיחקה בבית האוקיאני נגד נבחרות אוסטרליה וניו זילנד. והקמפיין הזה זכור לי היטב. במשחק הראשון נגד ניו זילנד ברמת גן ישראל ניצחה 0:1 משער של רוני רוזנטל אחרי בישול גאוני של משה סיני. במשחק נגד אוסטרליה, גם ברמת גן, הובלנו מפנדל של אלי אוחנה אבל אז הגיע "ככה לא בונים חומה" של צ'רלי יאנקוס וההרגשה הייתה כמו אחרי הפסד.
לאחר המשחק הזה הנבחרת יצאה לצמד משחקים שיקבע מי תעלה לפלייאוף המונדיאל. המשחק נגד ניו זילנד הסתיים ב-2:2 (המשחק שודר בלייב בשעה 3:30 לפנות בוקר), וכמה ימים לאחר מכן ניו זילנד ניצחה את אוסטרליה. לנו נותר לא להפסיד לאוסטרליה במשחק האחרון כדי לעלות להצלבה. באפריל 1989 (4 בבוקר שעון ישראל), ישראל במשחק יוצא מן הכלל הובילה משער של אלי אוחנה (השער היפה בהיסטוריה של הנבחרת), כשלקראת סוף המשחק האוסטרלים משווים אבל לא מצליחים לכבוש עוד שער. ישראל עלתה שלב.
עבורי, כילד שראה בשידור חי את השער של מראדונה (מונדיאל מקסיקו 86) כשהוא עובר את כל נבחרת אנגליה, זה נראה כמו חלום שעומד להפוך למציאות, כשאוטוטו בוני גינצבורג, אלי אוחנה, אבי כהן הירושלמי, רוני רוזנטל, שלום תקוה, ניר אלון, משה סיני, אפרים דוידי וניר קלינגר הולכים לפגוש את מראדונה, פומפידו, בורוצ'אגה, באטיסטה וקאניג'ה מארגנטינה. את חוליט, רייקארד ו-ואן באסטן מהולנד, את מתיאוס וקלינסמן מגרמניה, את באג'יו, פרנקו בארזי ודונאדוני מאיטליה וגארי לינקר ופיטר שילטון מאנגליה.
אז מה נשאר לנו? שני משחקים מול נבחרת מדרום אמריקה. לא אמור להיות ביג דיל. הרי עברנו את פרנק ארוק, מאמן אוסטרליה הידוע לשמצה. ואז ישראל טסה לקולומביה (של רנה היגיטה וקרלוס ולדרמה) והפסידה 1:0 כשבוני גינצבורג מקבל ציון 10. כעבור שבועיים קולומביה הגיעה לישראל למשחק על הכרטיס למונדיאל. המדינה הייתה בטירוף, ואני ספרתי את השעות לפתיחת המשחק. ואיזה משחק זה היה. 45,000 אוהדים בר"ג. אני זוכר בעיקר החמצה נוראית של רוזנטל, כדור של סיני לקורה ועוד כדור של אוסוריאגה לקורה וזהו. 0:0, קולומביה מעפילה למונדיאל. הייתי ממש עצוב. במשך כמה שבועות שאלתי, למה? למה לא עלינו? ואם רוזנטל היה כובש...
את הקמפיין הבא כבר עשינו דרך אירופה. תבוסות לאוסטריה ושוודיה היו דבר שבשירה וגם חילופי משמרות לא הוסיפו. כעבור עוד כמה קמפיינים, כשהמעבר לאירופה חדל להיות תירוץ לתבוסות ,החלה שוב התרגשות מסוימת במשחקי הנבחרת. ואז הגיע הקמפיין עם הדור השלישי בטיבו אי פעם (אחרי מקסיקו 70 והקמפיין הנ"ל), עם שחקנים כמו ניר דוידוביץ', חיים רביבו, איל ברקוביץ', אריק בנאדו, שמעון גרשון, אבי נימני, יוסי אבוקסיס ואלון מזרחי. כן, זאת הייתה נבחרת מצוינת, אבל הפעם, שלא כמו בכמעט הצלחה מול קולמביה, הובסנו מול דנמרק. היה לי ברור שאנחנו הולכים לעוד כמה שנים של שיממון, מה שהתברר לשמחתי כטעות, כי כעבור עוד קמפיין הגיעה סדרת משחקים מצוינת, ומשחק אחרון ומכריע שבו אנחנו צריכים לנצח את אוסטריה בבית. הרי כבר ניצחנו אותם 0:5 בבית לא מזמן, ואפילו הובלנו מפנדל של שמעון גרשון. אבל אז... הדקה ה-90... הרצוג...
ישבתי ביציע המערבי. אני זוכר שהייתה דממה כשהכדור נכנס. הייתי בשוק. כעבור שתי דקות, כשנשמעה שריקת הסיום, יצאנו מהאצטדיון כשמסביבנו עוד 40,000 אנשים והייתה דממה. כולם היו בהלם. איך זה קורה לנו?! וכולם ידעו שההרכב הזה, כנראה, לא ימשיך יחד. ואז, משום מה, דודו אוואט תפס מקום בהרכב. זאת אחת הבחירות הכי לא מובנות לי. אברם גרנט, דרור קשטן, מאמנים גדולים עם קבלות, אוואט? פה כבר לא ציפיתי לכלום. והעובדה היא שהוא אחראי ישיר לפחות לשני כישלונות (ראה ה-3:3 מול פורטוגל) בהעפלה לטורנירים גדולים. פעם הייתה כתבה על כל הפספוסים/אי הצלחות של הנבחרת. מה המשותף לכולם? אוואט. הוא השחקן היחיד ששותף בכולם.
והנה 2017, ואנחנו בדרך לעוד קמפיין אפור. אני מסתכל על ההרכב, אריאל הרוש, בוריס קליימן... אוקיי, אז תמיד הייתה לנו בעיה בעמדת השוער (מאז ניר דוידוביץ'), כשגם עומרי גלזר לא נראה לי כרגע מתאים. אפילו מרציאנו כבר נחשב לשוער עם יותר ניסיון מהשוערים הנ"ל. פעם, כמו שציינתי בתחילת המאמר, היה בסיס. עמודי תווך. בשנים האחרונות ישנה הרגשה שכל אחד שכובש שני שערים או משחק בקפריסין או בבולגריה מוזמן לנבחרת. זה לא נראה רציני. פעם, כשהייתי הולך לראות משחק של הנבחרת, ידעתי ב-90 אחוז מהמקרים מי ישחק. היום? לא רק שאני לא יודע, אני גם בקושי בקיא בשמות. ועוד משהו. בואו ניקח את בניון למשל. לדעתי האישית, כל עוד הוא לא פרש, הוא צריך להיות באנקר בנבחרת. קפטן. וכשיפרוש? בצוות המקצועי. אם אני הייתי מאמן הנבחרת הייתי גם מתייעץ איתו. חברים, הוא התאמן אצל רפא בניטס, הארי רדנאפ, קרלו אנצ'לוטי ווארסן ונגר! ושיחק עם ונגד טובי השחקנים בעולם.
ולסיום, בקשה קטנה לחבר'ה שמתראיינים בתחילת הקמפיינים של הנבחרת: אין דבר כזה הגרלה נוחה לנבחרת ישראל. תפנימו. אם כבר, אנחנו נוחים לנבחרות האחרות. אז בבקשה, בלי "הפעם אנחנו עולים" או "אנחנו מרגישים שזה יקרה הפעם" (בעיקר אתה, טל בן חיים הבלם).
שלכם,
אוהד הנבחרת כבר 30 שנה.
לפנייה לכתב/ת 
