כסף לא יכול לקנות אהבה
לימדו אותך שעבודה קשה תביא לך הצלחה והצלחה זה כסף וכשיהיה לך כסף אתה תהיה מאושר. אז הנה, הצלחת. יש לך כסף. אתה מאושר? תחשוב על זה היטב ותראה מה קרה לחיים שלך בינתיים
אתה חייב להצליח. אין לך ברירה. אתה צריך לפרנס את המשפחה. להביא משכורת טובה. להראות לאשתך שאפשר לסמוך עליך. להוכיח לאבא שלך שאתה מוצלח יותר ממנו. לגרום לילדים שלך להיות גאים בך. אז אתה עובד קשה. קשה מאד. קם מוקדם. חוזר מאוחר. נשאר לפעמים עד אמצע הלילה. אתה חייב להצליח. אין דרך אחרת לעשות כסף.
אבל כסף לא יכול לקנות אהבה.
לימדו אותך שעבודה קשה תביא לך הצלחה והצלחה זה כסף וכשיהיה לך כסף אתה תהיה מאושר. אז הנה, הצלחת. יש לך כסף. אתה מאושר? לא. אתה אומר לעצמך, אם רק יהיה לי עוד קצת, חצי מיליון, אני אתן גז, אלחץ על הדוושה, אחסוך משהו, אשים בצד, אקנה נדל"ן, אסדר את הילדים, אעבור לדירה קצת יותר גדולה, אז אני ארגיש טוב עם עצמי, אדע שעשיתי את שלי ואגיע לשקט ולשלווה המיוחלת. רק עוד כמה שנים, נניח גיל 40, 45, מקסימום 50, גג 55, והכל יסתדר.
אז השנים חולפות. אז הכסף זורם. אז אתה מצליח. משדרג לג'יפ. סוגר על דירה חדשה. ומדי פעם יוצא לחופשות. אשתך מרוצה. אתה בטוח שהיא מרוצה. אתה מספר לחברים שלך כמה היא מרוצה. אין לך בכלל מושג מה היא מרגישה. היא בקושי מדברת איתך. אין לה מתי. אתה כל הזמן בעבודה. אז אתה מפנק אותה ליום ההולדת. קונה לה תכשיטים. מחליף לה את האוטו. מראה לה כמה כסף עשית השנה. וגאה בעצמך. מאד.
אבל כסף לא יכול לקנות אהבה.
ובינתיים, היא כורעת תחת הנטל. היא זו שמחנכת את הילדים, שמסיעה אותם, שמבשלת, מגהצת, אוספת, רוחצת, מכינה אוכל, עושה קניות, משכיבה לישון, קוראת להם סיפור ומשתרעת על הספה כשאתה מגיע, נותן לה נשיקה, חוטף משהו לאכול ופותח את הלפטופ, כי יש מיילים לקרוא ולהשלים חומר ולהכין את עצמך למחר. לפעמים יש ישיבות שמתארכות לתוך הלילה ואז אתם יוצאים לשתות כדי לפצות את עצמכם. בשתיים בלילה היא כבר ישנה. גם אתה עייף. אין לך כוח לכלום. אתה רק רוצה לחבק אותה ולספר לה איזה יום עבר עליך וכמה עבדת קשה ולהירדם בזרועותיה.
אבל כסף לא יכול לקנות אהבה.
אתה וורקוהוליק. מכור לעבודה. מכור לכסף. מכור להצלחה. מכור לפחד מכישלון. אבל לעולם לא תודה בכך. אתה מספר לה שזו תקופה כזאת. ושזה בשבילה. ובשבילם. ושמתישהו זה יעבור. ושתפצה אותה. ושתמצא זמן לשניכם ביחד. רק תהיי סבלנית. אל תתייאשי. אני יודעת שאני אוהב אותך, מותק. לא?
אבל בינינו, היא לא הבעיה הגדולה שלך. הילדים הם הבעיה הגדולה שלך. אתה בכלל מכיר אותם? חוץ ממסעדה פה, חופשה שם, רגעים קטנים שאפשר לספור על כף יד אחת, מה אתה בעצם יודע עליהם? על עולמם? הם גדלים, צומחים ומתרחקים ממך. כי אין עם מי לדבר. אתה תמיד עסוק. פעם הם עוד היו מנסים לעורר את תשומת לבך. לבקש ממך שתשב איתם. להראות לך עבודות. מבחנים. להזמין אותך לבלט, לכדורסל.
הם כבר מזמן לא שם. היא דווקא כן שם. תמיד לצידם. תמיד איתם. מסבירה להם שאבא עובד מאד קשה, מבקשת מהם לסלוח לך. אתה אפילו לא יודע על מה. הם אוהבים אותך, ברור שהם אוהבים אותך, הם הילדים שלך, גם אתם אוהב אותם, הכי בעולם, אבל אין לך טיפת זמן בשבילם, מה לעשות, הבוס בדיוק על הקו, ויש לי שיחת ועידה דחופה, מצטער, נדבר יותר מאוחר, טוב?
אבל כסף לא יכול לקנות אהבה.
כשהתקף החרדה יציף אותך ללא שום אזהרה מוקדמת, אתה תהיה בטוח שזה התקף לב. אולי זה באמת יהיה התקף לב. או מחלה נוראה אפילו יותר. הגוף שלך יחבוט בך כמו מתאגרף במשקל כבד בסיבוב העשירי. אתה לא תדע מאיפה זה בא לך. ואז אתה תדע מאיפה זה בא לך. ואז אולי תעצור. ואז אולי תעשה חשבון נפש. ואז אולי תשתנה. אולי. אני ממש לא חותם על זה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
