סימני דרך בחינוך

"מי זוכר ומי יודע את הדרך אל ביתי", כתבה נעמי שמר בשיר "סימני דרך" בפסח 1982. אז לא היה "ווייז" ואם לא שיננת ותרגלת את הדרך הביתה, היית זקוק לעזרה של עוברי אורח ואנשים טובים. איזה מזל יש לנו היום שאנחנו כבר בעידן אחר. היום לא צריך לאגור ידע, חבל להעמיס על הזיכרון, חיפוש קצר בגוגל והחבר הווירטואלי כבר יעשה את העבודה בשבילנו.

מה ההשלכות של המציאות הזו על חינוך הילדים בבתי הספר? כאן מתנהלת כמעט מלחמת עולם בין שני מחנות יריבים. משמאל ניצבים אלו הקוראים "די ללימוד" ומדגישים את כישורי החשיבה, ההבנה והביקורת. מימין עומדים אלו הזועקים "די לחובבנות" וטוענים שבלי ידע אנחנו מצמיחים דור של בורים ועמי ארצות, שאפילו את הדרך לביתם אינם יודעים.

השמאל החינוכי צודק. אין טעם בצבירת ידע בלי לדעת איך להשתמש בו ביצירתיות. בעידן התעשייתי שבו הפועלים הוכשרו לעבודות שחוזרות על עצמן, אולי ניתן היה להסתפק בזה. היום צריך ליזום, לחדש ולהתחדש, לעבוד בצוות ולדעת להציג ברבים. אין רגע דל, מחליפים מקום עבודה ומגורים בתכיפות וצריך לדעת להסתגל מהר ולהשתלב היטב.

במזרח אסיה התלמידים אולי מצטיינים בשינון ובהפגנת ידע במבחנים, אבל אין להם חברות הזנק ופרסי נובל. הם מטילים על החינוך משטר קשוח של בחינות ומדידה, ואז חדוות הלמידה מתפוגגת, התחרות גוברת והפערים החברתיים מאמירים. ובכלל, טוען השמאל החינוכי, בית ספר לא צריך רק ללמד, הוא חייב בעיקר לחנך לערכים של שוויון וסובלנות.

אולם, גם הימין החינוכי צודק. אם לא יודעים שום דבר, אין על מה לחשוב ואין מה ליצור. העולם שבחוץ הוא תחרותי, כדי לקבל עבודה טובה ולהסתדר בחיים צריך ללמוד לתארים טובים להצטיין בבחינות. בעולם האמתי יש מבחני אמת, צריך להבין את הגרף של חשבון החשמל, לדעת לבחור בתוכנית פנסיה נכונה ואת הצעת המשכנתא המתאימה.

במאה ה-21 אנחנו צריכים את מי שייצור תרופות למחלות, יבנה את כיפת ברזל, יפרוץ דרך במדע וישפר את איכות הסביבה. אלו אנשים שיודעים הרבה מאוד, הם עשו חמש יחידות, למדו והשקיעו, התאמצו ותרגלו, טעו, נכשלו, קמו וניסו מחדש. ראיתם מדען שעושה ניסוי במעבדה בלי לדעת הרבה מאוד על נושא המחקר שלו, מתריס הימין החינוכי.

אני רוצה לטעון ששני הצדדים צודקים, גם הימין וגם השמאל, אבל הקרב שהם מנהלים על גבם של מורים ותלמידים, גורם לבלבול ולנזק. אולי נודה כבר באמת, אין קיצור דרך למצוינות. בשביל להצטיין צריך ללמוד, לשנן, לתרגל ולהתאמץ. זו המדרגה הראשונה ואי אפשר לעקוף אותה, היא הבסיס. התלמידים חייבים להגיע להיקף ידע רחב, עמוק ועשיר כדי להיות מסוגלים לעלות מדרגה.

המדרגה השנייה היא ליישם במציאות, לדעת לשלוף את הידע הנכון בזמן הנכון ולהתמודד עם בעיות לא מוכרות. להיות מסוגל לחשיבה אנליטית, לייצג ולקשר מידע בדרכים שונות ולבחור באופן מושכל את הדרך לפתרון. לחתור לאמת, להצלחה ולפריצות דרך, תוך הפנמת מגבלות המדע ועקרון הספק. להפגין פתיחות לדעות מגוונות ולטעויות, תוך מודעות לאחריות המוסרית ולמשמעות החברתית.

המדינות שמצליחות בחינוך כיום הן כאלו שמוצאות דרך לשלב בין שני העולמות. הן עושות זאת באמצעות מנהיגות נחושה שמציבה את רגליה בשני המחנות ומנתצת גבולות ישנים. הן חותרות לשביל זהב ומקיימות דיאלוג עמוק וקבוע בין כל העוסקים בחינוך, ממשלה, הורים, אקדמיה, תעשיה ובתי ספר. הן נותנות גיבוי למורים מתוך הכרה שהם מי שסוללים דרך לתלמידים.

אם נרצה, גם אנחנו יכולים.